פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בשבוע הקרוב, יציינו שוב יהודים ברחבי העולם את ל"ג בעומר. במועד זה יפסיקו רבים מהם את מנהגי האבלות, וישובו, במידת האפשר, לשגרת חייהם. מעין חזל"ש, חזרה לשגרה.
בשל מגפת הקורונה, לא נראה השנה את רבבות העולים למירון. מן הסתם, גם לא את מאות הילדים, חלקם פעוטות ממש, המגלגלים בעוז עגלות סופרמרקט (גנובות!) במורד הרחוב, מלאות בקרשים ובמשטחי ארגזים. בעזרת השם, יהיה השנה פחות, הרבה פחות זיהום, והרבה יותר אוויר.
כמו לאחר כל מאורע משמעותי, "היום שאחרי" מציב אתגר קשה. גם אתגר השיבה לחיים נורמליים, גם אתגר לימוד הלקח מן המאורע.
בדומה לרשב"י, רבי שמעון בן יוחאי, נצא כולנו לאחר תקופה ארוכה מן ה"מערה", מהבתים הסגורים למרחב הפתוח, ונפעל ליישובו של עולם.
להתכנסות ב"מערה" יש יתרונות. ניתן ללמוד בה תורה באין מפריע. בשקט ובשלווה. להינזר מהוויות העולם שבחוץ, הטורדניות והמפריעות.
אכן, תפקידו של אדם יהודי הוא לצאת החוצה, למרחבי החיים, ולקדשם. ולא לחינם אנו מכריזים בקול גדול (בנוסח אשכנז) "נקדש את שמך בעולם". משימתו של "יעקב" היא לקדש את שמו יתברך שַָם, בחוץ, ב"עולם". ב"שדה", ולא רק בתוך האוהל.
במאבקו עם נביאי הבעל, עומד אליהו הנביא ומכריז בקול גדול (מלכים א, יח) "אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי"?
הכיצד הצהיר זאת? והלוא הכתוב מודיענו בראש אותו פרק, שעובדיהו סיפר לאליהו כי החביא עוד מאה נביאים במערה, וכלכלם בלחם ומים?
התשובה היא ש"נביא במערה" יכול להיות עבד ה', העושה כל ימיו בתורה ותפילה, אך אינו "נביא לה' ".
כפי שלימדנו הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, עבדיהו היה לא סתם ירא שמים. כנחתום המעיד על עיסתו, הוא מתייהר ומעיד בפני אליהו: "וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי". שמן זית זך. ולא עוד, אלא שמקרא מפורש מעיד עליו, שהיה "ירא את ה' מאד". סופֶּר-ירא שמים. למהדרין מן המהדרין.
אכן, עובדיהו החביא את עמיתיו הנביאים "יראי השמים" במערה. שם, בינות לכותלי ה'כולל', פרושים מכל הוויות העולם, יכלו יראי שמים אלה לעשות כל ימיהם בלימוד תורה ובתפילה. בדבקות אין קץ.
הכתוב מלמדנו שהם אולי נביאים, אך רק אליהו הוא "נביא לה' לבדו".
נביא לה', נביא אמת, אינו יכול להסתגר במערתו, להימנע מלהתעניין בנעשה חוצה לה, ולומר "שלום עליך נפשי". צא ולמד מיונה שהיה נביא, אך נמנע מללכת אל נינווה עיר החטאים, שמא תתלכלכנה ידיו ויידבק במעשיהם הרעים.
נביא לה' חייב לצאת מחוץ למערה, ללכלך ידיו בדם שפיר ושליה, לשבת בתוך עמו, לחוש את מצוקותיו ולתת מענה לשוועתו.
אחת המימרות המיוחסות לרשב"י, דמות פלאית, מגדולי התנאים, עוררה תמיהות לא מעטות: "טוב שבגוים – הרוג!". וכיוצא בה (ראו רש"י לבראשית לג, ד): "אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא: בידוע שעשו שונא ליעקב".
הרבה הסברים, דרשניים, אפולוגטיים והיסטוריים, הוצעו להן. חלקם, תלו אותן ברדיפות הקשות שנרדף רשב"י, עד כדי סכנת מוות.
את המימרה הנוספת של רשב"י (שמהדהדת בחוזקה – במיוחד בימים אלה, אך גם בכל ימות השנה – שבהם עושים צוותי רפואה לילות כימים בהצלת חיים) "טוב שברופאים – לגיהנום", הסביר המהרש"א: רופא החושב ומתייהר לומר שהוא "הטוב שברופאים", המומחה הגדול בעולם, לא יתייעץ בשל גאוותו עם רופאים אחרים, יסמוך רק על דעת עצמו ויביא חורבן לעולם. לפיכך, דינו לגיהנום!
בין כך ובין כך, אחד ההסברים שניתנו לאמירותיו של רשב"י, הוא שהותו הממושכת ב"מערה". אדם הפרוש מהוויות העולם, רואה בכל "גוי" אויב, ובכל רופא – שטן. עם כל גדולתו, היה גם רשב"י חייב לצאת ממערתו, לחזות גם ב"חיי עולם", ולהכיר בכך שתורת חיים יכולה וחייבת להיות מיושמת ב"עולם" כולו, בחיי המעשה, בכל תחומי החיים, ולא רק בתוככי אוהלה של תורה פנימה.
(אמור תשפ)
