מערכת שבתוןעו"ד ארנון גרפי
"אחרי מות, קדושים אמור" הפך להיות מטבע לשון שבו משתמשים כל אחד לפי דרכו בהקשר שלאחר פטירת אדם, אין לדבר בו סרה.
ואולם, פרשת "אמור" עוסקת בחיים ובדרך הראויה לחיות אותם. בפרשה יש התייחסות מיוחדת לחיובים ולאיסורים שמוטלים על הכוהנים, עליהם נאמר "קדושים יהיו לא-לוהיהם" (כ"א/ו).
הקדושה הנדרשת מן הכוהנים הינה משימה המוטלת עליהם בהיותם "שלוחי דרחמנא". ניתן לומר כי הדרישה הלכאורה מיוחדת מן הכהנים להיות קדושים לא-לוהיהם, הינה בפועל דרישה החלה ביחס לכלל ישראל.
מהי אם כן משמעותה של הדרישה לקדושה?
בפשטות ובטעות ניתן היה אולי לפרשה כהגדרה של תכונה גנטית מולדת, ובכך לעורר גאווה.
הנצי"ב מוולוז'ין מתייחס לנושא הקדושה באומרו שאין באדם קדושה אימננטית הטבועה בו, אלא האדם הופך להיות קדוש במובנה של התורה, כאשר "יתייחד האדם לשם שמים", כלומר, לא מדובר בקדושה הטבועה באדם עצמו, אלא בדרך ההתנהגות הנדרשת ממנו. על כן הדרישה מהכוהנים הינה שהם יהיו מובחנים ומובדלים באורחות חייהם, בצניעות, במידות טובות, ולא בגאווה ובהתרברבות. ואכן, כאשר אדם מייחס לעצמו תכונות של מורמות מעם ו/או סגולות מיוחדות, הדבר מוביל להתרברבות ולגאווה המנוגדים לחלוטין לרוחה של התורה, אשר בבואה לתאר את משה רבנו בחרה לציין דווקא את תכונת הענווה "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב/ג).
נוכח החשיבות המיוחדת להבנת משמעותה של הקדושה, מפנה הנצי"ב אף להפטרה שבה נאמר שכאשר הכוהנים יוצאים אל החצר החיצונה, פושטים הם את בגדיהם אשר הם משרתים בהם, ולובשים בגדים אחרים. ומוסיף הנציב "והרי ברור שהם לא ילכו ערומים". מדוע היה צריך לציין שעליהם ללבוש בגדים אחרים? לשיטתו יש לפרש זאת "שלא ילבשו בגדי חול בצורת בגדי כהונה". היינו- שבגדי הכהונה ישמשו אך ורק לעבודת הקודש ולכבוד שמים ולא לכבוד עצמם.
לדברי ישעיהו לייבוביץ', ניתן ללמוד מדברים אלה לא רק ביחס לכוהנים המשרתים בקודש אלא כמתייחסים לכל אדם המשמש בתפקיד ציבורי. ואכן בהקשר הזה נאמר "אני השם מקדשכם", ללמדנו שאין האדם יכול לקדש את עצמו.
מענייו לעניין באותו עניין, חלק גדול מן הפרשה עוסק בפירוט המועדות. פרשה זו ידועה ומפורסמת בגלל מרכזיותה בעיצוב לוח השנה שלנו.
אך ישנו חריג אשר מובא בדיוק באמצע פרשת המועדות בין פרשת העומר והשבועות ולפני פרשת ראש השנה, וזהו הפסוק שמחייב להשאיר פאה לקט ושכחה לעני ולגר.
רש"י מסביר שהתורה רוצה ללמדנו על החשיבות של לקט, שכחה ופאה, והוא קובע כי הדבר בא ללמד שכל הנותן לקט, שכחה ופאה לעני כראוי, "מעלין עליו כאילו בנה את בית המקדש והקריב עליו קורבנותיו". במחשבה רחבה יותר ניתן לציין שכל עניין הקדושה שהזכרנו לעיל, כמו גם הריטואל והטקסיות של החגים והקורבנות, חשובים ככל שיהיו, אין להם טעם אמיתי בלי המחשבה על האדם בכלל ועל האוכלוסיות המוחלשות דוגמת העני והגר- בפרט.
הרב תמיר גרנות מציע לפרש את הביטוי "בכל מושבותיכם" אשר מופיע פעמים רבות בתורה וכן בפרשתנו, ככזה שמופיע בכל מקום שבו יש סיבה להעלות על הדעת שקיום המצווה ייחודי למקום מסוים לדוגמה בית המקדש, רוצה התורה ללמד שלמרות היסוד המקדשי, המצווה חלה בכל מקום. ומטעם זה גם נאמר הביטוי "מקרא קודש יהיה לכם"- קרי, לא רק במתחם המקודש מבחינת השכינה השורה בו, אלא "יהיה לכם" במועד אותו אתם תקבעו ובכל מקום.
ניתן לסכם ולומר כי "קדושים תהיו" הינו דרישה מן האדם להתנהגות אשר התורה דורשת ממנו, הן כלפי שמיא והן כלפי האדם, וללא יכולת להפריד. ואם מתבצעת הפרדה כזאת, הרי שהיא פוגעת בשורשו של העניין ובמהותה של מצוות הקדושה, כאשר הדרישה להיות עם קדוש הינה בכל מרחבי הזמן והמקום ואיננה מיוחדת לאנשים מסוימים או למקום מסוים.
(אמור תשעח)
