המגדף – סיפורה של הלכה

"ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה… ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה'". סיפורו של המגדף הוא פרק מרתק בסיפורה של השתלשלות הלכתית. מדובר במעשה שארע לכאורה לפני קיומו של איסור מפורש על 'ברכת' ה'. מעשהו של המגדף עורר ככל הנראה שאט נפש ובהלה בסביבתו, ולכל השומעים היה ברור שמדובר במעשה שלא ייעשה ובאיסור חמור. אך לא היה מקור לתלות בו את הדבר. כך אכן מבאר החזקוני את מילות הפסוק "לפרש להם על פי ה'": "נראה בעיניהם שהיה חייב סקילה מדכתיב אביו ואמו קלל – דמיו בו, קל וחומר לשכינה. אלא שאין עונשין מן הדין (=מקל וחומר)" (חזקוני).
לא יתכן, כך עולה מדברי החזקוני, שמה שנאסר ביחס להורים יישאר פרוץ ביחס לקב"ה. בדבריו הוא מתאר את המסלול שעברו בני ישראל עד להבאתו לדין. הדיון והפלפול הכעין בית מדרשיים סביב הענשתו של המקלל המתוארים בדבריו, מהווים מעין "פרוטוקול" מדומיין של הדיון הלמדני שהתקיים שם. באמצעות הפרוטוקול ה'אגדי', מחדד החזקוני, שהבאתו של המגדף לפני משה מקורה בהבנה האינטואיטיבית שיש דברים שהם אסורים גם אם לא נאסרו מפורשות וכי יש לחפש עוגן הלכתי לאינטואיציות הללו. אמנם, ההיסקים הלוגיים המוצעים, אינם תקפים הלכה למעשה, שכן לפי ההלכה אין עונשים באמצעות לימוד בקל וחומר, אבל ה"קל וחומר" כרעיון – בעינו עומד.
תגובת הקב"ה למעשה המקלל מגיעה בשני שלבים: בשלב הראשון בהוראה פרטנית ביחס למקרה המסוים ההוא: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה… ורגמו אותו כל העדה" (כד, יג). בשלב השני נקבע איסור כולל ומפורש המבוסס על תקדים זה: "ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלוקיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת…" (שם, טז).
הכרוניקה אינה נעצרת בתורה שבכתב. חז"ל בתורה שבעל פה קיבעו את האיסור באמצעות הגדרה פורמלית של נוסח קללה. המשנה בסנהדרין קובעת כי המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. ובברייתא מבואר שלא כל נוסח של קללה הוא קביל לעניין זה אלא "עד שיברך שם בשם" (סנהדרין נו, א). הקללה צריכה להיות בנויה כך שהמגדף הוא גם המגודף. כך מושג הקללה הופך להיות למטבע שקבעו חכמים כתמונת מראה של הלכות ברכות. דיונים נוספים קיימים לגבי אופי חקירת העדים כיצד יוכלו לחזור על הגידוף כחלק מעדותם מבלי שייענשו בעצמם על הוצאת הגידוף מפיהם וכיצד להתאים את הדיון בעבירה זו לנהלים הרגילים של דיני הנפשות. האיסור מקבל "טיפול" רגיל ומקובל המקבע אותו לתוך המערכת המסודרת של איסורים: הוא כולל מעתה תוכן מוגדר ומוגבל, ובצד זה גם דרכי הבאת הראיות וסדרי הדין הנהוגים יחולו עליו. לכאורה, מוחמץ טעמו המקורי של האיסור, אי שם בדרך מאבדת את חשיבותה האינטואיציה הראשונית והברורה שמדובר במעשה לא ראוי, היא איננה נצרכת עוד, שכן במקומה ישנם הכללים, ועל פיהם מתקיים הדיון וייחרצו גורלות.
לשם הקוריוז נזכיר כי כרוניקות דומות מוכרות לנו מדרכי התקבלותם של חוקים במדינת ישראל, ואולי של חוקים בכלל, אשר במהלכם הופך אירוע מזעזע לסעיף חוק יבש. מקרה אחד כזה הוא של אדם בשם מר בש שהוציא מקרר אל מחוץ לביתו. למרבה הצער שני ילדי השכן שנכנסו לתוך המקרר במהלך משחק מצאו שם את מותם (ע"פ 196/64, פס"ד היועץ המשפטי נ' מ' בש). המחלוקת בעניינו הייתה אם מר בש היה אמור לצפות את ההתרחשות הזו ולעשות הכל כדי למונעה. עד אז לא היה מקור מוגדר בחוק האוסר על אנשים להפקיר מקררים כאלה. לאחר פסק הדין ובעקבות הרשעתו נוסף לחוק העונשין סעיף חדש האוסר על הוצאת מקררים אל מחוץ לבית כשדלתם מחוברת. קיבועו של המעשה כאיסור מפורש הפכה את הזעזוע הטבעי למעשה אסור שיש לפרשו על פי אמות-המידה המקובלות בחוק. במובנים מסוימים קביעת סעיף כזה בחוק מניחה שאין סיבה להותיר פתח לדמיון ולאינטואיציה וגם מקטינה באופן מסוים את הדרישה הכללית מכל אדם ובכל אשר יפנה, לקחת אחריות ולהשקיע מחשבה ולבחון את השלכותיהן האפשריות של מעשיו. ככל שמחוקקים יותר חוקים מצמצמים את מרחב הפעולה של ה'אתיקה' האנושית, ומביעים בכך חוסר אימון בחברה. עם זאת, יש גם ערך רב בסעיף. כי בעצם החקיקה, אישר המחוקק את קביעת בית המשפט שהנאשם אכן נושא באחריות למעשהו. שזהירות מצדו הייתה מונעת אסון.
התהיות בדורו של המקלל, הסתיימו בשאלת פי ה' ובקבלת תשובה מסודרת. גם המקרה של מר בש קיבל חיזוק מן המחוקק. אף אנו חווים מפעם לפעם ובהקשרים שונים מבוכה כדוגמת זו שהם חוו. תרגום האינטואיציות להלכות ברורות כרוך בתהליך מורכב ומסובך. האם שינויים וחידושים במציאות מחייבים התאמת ההלכה אל המציאות החדשה? האם שינויים בהשקפת-העולם ובמציאות החברתית מחייבים תרגום התורה לשפת הזמן? האם אנו מתבקשים להתאים הלכה לאינטואיציות ולתחושות הברורות שלנו או שמא עלינו לתת אימון בציבור הרחב שיפעל במסגרת המוסר והאתיקה?
(אמור תשעה)