מהי הלבונה?

הלבונה היא סממן הקטורת העיקרי והשכיח בעבודת ה' במשכן ובמקדש. היא מהווה מרכיב יחיד כתוספת ביחד עם שמן, כמעט לכל המנחות (ויקרא ב, א-ב ועוד).  בנוסף היא שימשה כאחת ממרכיבי קטורת הסמים היומית (שמות ל, לד) וכן הונחה בסמוך ללחם הפנים (ויקרא כד, ז). את הלבונה הפקידו יחד עם שאר אוצרות המקדש בלשכה מיוחדת (נחמיה יג, ה) והיא הופקדה בידי ממונים מיוחדים (דה"א ט, כט).

הלבונה היא כינוי לעץ מהסוג 'בּוֹזְוֶלְיָה' (Boswellia) הגדלים בחצי האי ערב ומזרח אפריקה. המין החשוב ביותר שבהם הוא הלבונה הקדושהB.  sacra) ). המקרא מציין במפורש, ששרף הלבונה יובא עם הזהב בדרכי המסחר מדרום תימן: "לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא" (ירמיהו ו, כ;  ישעיה ס, ו).  מהתקופה הרומית יש בידינו תיעוד רב על  התחנות  של שיירות המסחר במדבר, תעריפי המכס ועוד.

בעקבות חריצת גזע העץ ניגרים ממנו טיפות מוהל חלבי שאחר כן מקבלים גוון צהבהב. יתכן שהשם העברי לבונה ובערבית "לבאן" ובשפות אירופיות אחדות Olibanum מצביעים מבחינה אטימולוגית על הצבע הלבן של שרף העץ טרם קרישתו.  סוג השרף הטהור והאיכותי נקרא 'לבונה זכה' (ויקרא כד, ז).

הלבונה היתה שכיחה בשימוש חולין בכל התרבויות הקדומות ועד ימינו בחברות מסורתיות. היא נזכרת לרוב ביחד עם בשמים יוקרתיים אחרים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה" (שה"ש ד, יד). בין שימושיה הקטורת להנאה וריח בבית  ובבגדים (מוגמר), לרפואה ועוד.

בכמחצית מעשרים ציוני הלבונה במקרא מופיע השרש זכ"ר, בעיקר הביטוי "אזכרה", כפי שמופיע בפרשתנו: "וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה…  וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'" (ויקרא ב, א-ב). הריח שעולה מהקטרת הלבונה כביכול מזכיר את מעשיו הטובים של האדם לפני הקב"ה. לעומת זאת, האישה הסוטה לא הביאה לבונה, ודווקא היעדר קטורת זו מזכיר את עוונה: "מִנְחַת זיכרון מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (במדבר ה, טו). על רקע זה מובנים דברי הביקורת של הנביא ישעיהו על הרשעים המקטירים לבונה במקדש: "מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן" (ישעיהו סו ג). הלבונה כסמל הזיכרון קשור לסגולותיה בשיפור הזיכרון, כפי שמופיע בספרות הרפואית הקדומה. כך למשל מתארה הסופר אלקזויני, בן המאה השלוש-עשרה: "לבונה (לֻבַּאן) – זהו עץ שצומח בר עומאן… מי שמתמיד בלעיסתו נהיה חריף שכל והדבר מסייע לו לזכור את הדברים ששכח אותם".

היבט אחר לזכרון קשור למנהג הקטרת קטורת בקרב היהודים בבתי הכנסת בארץ ישראל לאחר חורבן הבית "זכר למקדש". יש לכך עדויות היסטוריות אחדות מתקופת הגאונים וכן ארכאולוגיות בדמות מקטרי קטורת ומחתות שנמצאו בבתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. מאוחר יותר הוכנס לנוסח התפילה נוסח "פיטום הקטורת" – זכר למקדש.

(ויקרא תשפ"א)