הכליות

צורת היחיד כליה, היא מחודשת בעברית בת-זמננו, שכן בעברית שבמקרא ובמשנה המושג הוא תמיד ברבים כליות, ורק בארמית קיימת צורת היחיד לכליות בשם כוליא.
חלקה הראשון של הפרשה עוסק במעשה הקרבנות, מעין "שידור חוזר" לפרשת ויקרא. ההבדל שכל שאר ההבדלים נובעים ממנו, ניזכר בפתיחת שתי הפרשיות. פרשת ויקרא פותחת בדיבור אל בני ישראל: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם – אדם כי יקריב מכם קרבן לה'…" (ויקרא פר' א', פס' א'-ב') ואילו פרשת צו פותחת בדברים אל אהרן ובניו: "וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר – זאת תורת העֹלה…" (ויקרא פר' ו', פס' א'-ב'). הבדל זה מהווה קו מנחה ליחס שבין שתי הפרשיות. בפרשת ויקרא, הקרבנות מתוארים מנקודת מבטו של האדם המביא אותם. בפרשת צו מתוארים הקרבנות מזווית הראייה של המקדש ושל הכוהנים.
שמות נוספים לכליות הוא 'טוחות', על שם שהכליות טוחות ומכוסות על ידי החלב שעליהן. 'עצה' על שם שהכליות יועצות, או על שם העצה שהוא עמוד השדרה. באופן מושאל משמש המושג מוסר כליות לחרטה על מעשה רע.
חלקים מהקורבן עולים על גבי המזבח ונשרפים, אימורים – שתי הכליות, והחלב העוטף אותן, הן חלק מהאימורים, היינו האיברים ששורפים אותם על המזבח מן החטאות הנאכלות, ומן האשמות, ומן השלמים (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"א הל' י"ח).
הכליות הן האיברים הפעילים ביותר במערכת השתן, כמות הפלזמה העוברת בכליות נאמדת ב־180 ליטרים ביום. הכליות מווסתות את משק המים, את מאזן היונים ואת חומציות הגוף. הן מסננות את הדם ומפרישות חומרי פסולת מטבוליים וחומרים כימיים זרים. הכליות גם מסנתזות גלוקוז מחלבונים ומפרישות לתוך הגוף הורמונים שונים.
חולה באי-ספיקת כליות סופנית איננו יכול להיוותר בחיים, אלא אם כן מתמירים את תיפקוד הכליות החולות בדרכים חלופיות לניקוי דמו מחומרים רעילים, המצטברים בו באופן טבעי. ניתן לבצע זאת בשתי דרכים: האחת היא טיפול בדיאליזה, היינו שימוש במכשיר המנקה את הדם מחומרים רעילים, שצריכים להיות מופרשים על ידי הכליות דרך השתן. דבר זה ניתן להיעשות דרך הדם, או דרך חלל הבטן. הדרך השנייה היא השתלת כליה בריאה מחי או ממת. אדם הסובל מאי ספיקת כליות סופנית הוא בגדר חולה שיש בו סכנה, ולאור הנתונים שתוחלת החיים ארוכה יותר לאחר השתלה, גם בהשוואה לטיפול בדיאליזה, מותר לקחת כליה ממת לצורך השתלה בחולה שנזקק לה. ויש מי שכתב, שאין צורך בהסכמה מחיים, ואין שייכות לדיון אם אדם בעלים על גופו, ובתנאי שנקבע מותו של התורם כהלכה, והחולה הנזקק לכליות הוא במצב של סכנה (שו"ת שבט הלוי ח"י סי' ר"ח).
לעניין תרומת כליה מחיים, כיוון שתרומת כליה היא פעולה כירורגית שיש עמה סכנה, יש לדון האם הכלל ההלכתי שאסור לאדם להכניס עצמו לסכנה (רמ"א חו"מ תכ"ו) נוגע גם למקרה בו האחר נתון לסכנה ודאית, או שמא פיקוח נפש בו נתון החולה דוחה את ספק הסכנה אליו ייקלע התורם. הרב אליעזר וולדינברג פסק שאין לנדב אלא אם כן נעשה בירור מקיף שאין בכך משום סיכון התורם (שו"ת "ציץ אליעזר" ח"ט סי' מ"ה). עם התקדמות הרפואה, העלייה באחוזי ההצלחה בהשתלה והקטנת הסיכון לתורם. נטו הפוסקים לומר כי בתרומת כליה מחיים יש מצווה ואין זה רק ממידת חסידות, כך הם דבריו של הרב עובדיה יוסף "ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בוודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע" (שו"ת "יחווה דעת" ח"ג סי' פ"ד).
(צו תשעז)