הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)במרכזה של פרשת תולדות עומד סיפור לידתם של עשו ויעקב. כבר בבטן אמם חושפת אותנו התורה לניצניו של המאבק בין התאומים המייצגים לאומים שונים, תרבויות ואמונות שונות. השוני ביניהם ניכר בשיאו של ההיריון: "ויתרוצצו הבנים בקרבה…". יש להניח שרבקה, ככל אם טרייה החשה לראשונה את תנועות העובר ברחמה, התרגשה, ושיתפה את האחרים בחוויה. אלא ש"תחושת הבטן" לא מטעה. לא דובר על תנועה רכה ונעימה, הייתה סוג של מלחמה "… ותאמר אם כן למה זה אנכי…", ההתנהגות המוזרה של העוברים הטרידה את מנוחתה של האם, וזו פנתה לדרוש את ד' ולבקש פתרון לתעלומה.
יכולתו של הרחם לאפשר בתוכו הבשלתם של חיים, קשה לתפישה. הרחם הוא הסוד, המסתורין, הנעלם אשר במחשכיו מתחיל המופלא והמורכב מכל – החיים האנושיים. מחקרים גילו כי הסביבה הרחמית היא עשירה ומגוונת בקולות אליהם העובר מאזין כל הזמן, בראש ובראשונה, הוא חשוף ושומע בריתמוס קבוע ומרגיע את הדופק המצוי בעורק העיקרי של הרחם.
ההתרוצצות הפיזית בבטן האם מוסברת במדרש גם על ידי התנועה המוגברת של העוברים בחלוף האם על יד פתחי בתי עבודה זרה ופתחי בתי כנסיות ומדרשות "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עשו רץ ומפרכס לצאת, הדא הוא דכתיב: "זרו רשעים מחרם" (בראשית רבה). מתברר, שעוד בשלב העוברי, מגלים התאומים את נטיותיהם התרבותיות דתיות, ומפה שההבדל העמוק, טבוע בהם מעצם מהותם. המדרש מציין לשני הבדלים, הראשון קשור ביחסה השונה של רבקה למקומות השונים לידם חלפה, ליד בית הכנסת רבקה עומדת, ואילו ליד בית עבודה זרה רבקה עוברת, היא אינה משתהה שם אלא עוברת וממשיכה, השני קשור בילדים, בעת שעמדה ליד בית הכנסת "יעקב מפרכס לצאת", ובשעה שהייתה עוברת על פתחי עבודה זרה "עשו רץ ומפרכס לצאת", אצל עשיו אין מדובר רק בפרכוס אלא בניסיון כוחני לצאת. הפסוק עליו מתבסס המדרש "בטרם יצרתיך בבטן ידעתיך" (ירמיה פר' א' פס' ה'), לפיו לשלב ההתכוננות וראשית היצירה השפעה על אופיו של העובר, רבקה חשה כיצד למעשיה השפעה על הילדים שברחמה.
כיום המומחים מתייחסים לתינוק שעוד לא נולד כאל אישיות בפני עצמה, בעלת זיכרון פעיל ועם רגשות והשגות משלה. האמצעים הטכנולוגיים החדשים מאפשרים לעקוב אחרי התפתחות העובר, תנועותיו, דפוסי התנהגותו, הבעות פניו והאינטראקציה שלו עם הסביבה, כבר משלב מוקדם מאוד של ההיריון.
התפתחות העובר ברחם כוללת שלבים רבים. במספר מקומות בתלמוד מתייחסים לעובר כאל ישות בעלת מעמד, לאחר ארבעים יום. המשנה פוסקת: "המפלת ליום מ' – אינה חוששת לוולד, ליום מ"א – תשב לזכר ולנקבה ולנדה" (נידה דף ל' ע"א), הנימוק שניתן לכך שבריית הזכר ובריית הנקבה היא ביום מ"א. כך גם אומרת הגמרא במנחות "נשמה נוצרת בארבעים" (מנחות צ"ט ע"ב). ובמקום אחר "עד ארבעים יום מיא בעלמא היא" (יבמות ס"ט ע"ב) ומסביר רש"י "יצירת הוולד – לארבעים יום" (שם). הגדרת "מיא בעלמא" הינה הגדרה חריפה, אשר משמעותה הפשוטה היא שאין לעובר כלל מעמד קודם היום הארבעים להיווצרותו. מבחינת המציאות הרפואית המקובלת, הגדרת העובר עד סוף השבוע השמיני היא "עוברון", ואז יש התפתחות במבנה, ואילו לאחר מכן הוא נקרא "עובר", ועיקר ההתפתחות מכאן ואילך היא בתפקוד ולא במבנה, כלומר שהצורה נגמרת בסוף השבוע השמיני. ההגדרה של עובר קודם היום הארבעים כ "מיא בעלמא", משום שעד גיל 8 שבועות של התפתחות העובר, אין עדיין עצמות. בפשטות ניתן לומר, שחז"ל קבעו שיעור כללי שבו לרוב נגמרת צורת הוולד, והוא ארבעים יום, לאחר ארבעים יום משתנה מעמדו של העובר ויש לכך השלכות הלכתיות לנושאים רבים, לדוגמא פדיון הבן לאחר הולדת נפל (משנה בכורות מ"ו ע"א). דוגמא נוספת טומאת מת ששיעור הזמן הוא ארבעים יום (אהלות פי"ח מ"ז). עניין נוסף נוגע לשאלת חילול שבת על עוברים מתחת לארבעים יום, מקובלים אנו, שפיקוח נפש דוחה שבת, בעל הלכות גדולות מחדש שדין זה נוהג גם ביחס לעוברים. אמנם המשנה ברורה כתב שיש לחלל את השבת רק לאחר ארבעים יום, אך מקובל לפסוק כדעת הרמב"ן שטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" , קיים גם קודם לכן. לארבעים היום השלכה גם להפלה, אף על פי שאין שום מקום להתיר הפלות קודם ארבעים יום באופן גורף, הרי שלדעת פוסקים רבים האיסור בשלב זה הינו קל יותר, ובשעת הצורך יש מקום להקל. (תולדות תשע"ח)
