הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
כדי שהדת והמדינה יוכלו לשלב ידיים ויממשו את הפוטנציאל שהעידן המיוחד שבו אנו חיים מזמן לנו, יש להבין אל נכון את מערכת היחסים ביניהן. טענתי היא שמעולם, ועל כן גם לעולם לא, לא היתה ולא תהיה התאמה מוחלטת בין הדת ובין המדינה. מעולם ולעולם יהיו אלה גופים שונים, המייצגים אידיאות שונות, ועל כן לעולם ישרור מתח ביניהן. השאלה היחידה היא האם יהיה זה מתח קונסטרוקטיבי או מתח הרסני.
את יסודותיו של המתח שבין הדת והמדינה אפשר למצוא כבר בתורה. פרשת שופטים שבספר דברים מספקת לנו תיאור מבני של המוסדות המרכיבים את השלטון בישראל. מפליא הדבר, שכבר בחשיבה המקראית, עוד הרבה לפני מונסטקייה, הוצג מודל מסוים של "הפרדת רשויות", כך שסביר להניח שהיה מתח ביניהם. על אספקת שירותי הדת, המרוכזים בעיקר במשכן ולאחר מכן במקדש, אחראי מוסד הכהונה. הנביא, מצדו, הוא מעין מבקר חיצוני לכל המערכות.
המוסדות השלטוניים המרכזיים הם הסנהדרין והמלך. הסנהדרין היא בית דין הגבוה שיושב בלשכת הגזית בירושלים וממנו יוצאת תורה לכלל ישראל. כאשר נולד ספק באשר לאופן קיומו של אחד החוקים, עולים אל הסנהדרין והיא פוסקת את הדין. הסנהדרין גם אחראית לדרוש את התורה כל העת ובכך להתאים את דיניה למציאות הקיימת. לסנהדרין גם עומד חופש פעולה לפסוק בניגוד לדיני התורה כהוראת שעה, על מנת לחזק את קיום התורה בעם (הלכות ממרים ב, ד). בני ישראל מצווים להישמע אל הסנהדרין ולקיים את דבריה, בלי לסור ימין ושמאל מכל אשר היא תורה.
לעומת הסנהדרין, יש את מוסד המלוכה, המבטא את המנהיגות האזרחית במדינה. התורה נלחמת בכך שהמלך ייתפס כעליון על שאר העם. היא מקפידה שהוא לא ירבה לו סוסים, כסף ונשים, ותמיד יהיה נאמן לדברי התורה. אם אצל הסנהדרין האדם הרגיל צווה שלא לסור ימין ושמאל מדבריה, הרי שלגבי המלך הוא זה שמצווה לא לסור ימין ושמאל מדיני התורה. המלך מצוייר אפוא כהתארגנות אזרחית-חילונית לשלטון עצמי, כפי שמקובל אצל כל העמים.
ואולם, חרף כפיפותו המוחלטת של המלך לדיני התורה, יש לו סמכויות, שלעתים עלולות להתנגש עימם. המלך אחראי על ניהול המדינה בפועל. כחלק מסמכויותיו מסורה בידיו היכולת לשפוט את העם, כפי שסיפוריהם של שלמה ואבשלום, בניו של דוד, מוכיחים. בדומה לסנהדרין, גם למלך ניתנה הרשות לחרוג מדיני התורה במטרה לתקן את העולם. כך, למשל, הוא יכול להעניש פושעים מעבר לדין תורה כדי לדאוג לסדר החברתי (הלכות מלכים ג, י).
נמצאנו למדים, שלפנינו שני מוסדות עיקריים האחראים על הסדר הציבורי – המלך בתחום האזרחי והסנהדרין בתחום הדתי. לשניהם סמכות שיפוט, ולשניהם סמכות לחרוג מהדינים המקובלים. המלך אחראי על ניהול המציאות הריאלית, ואילו הסנהדרין אחראית על קידום העם לכיוון המציאות האוטופית, הסדר האידיאלי שמייעדת התורה לעם. קל לשער, שלא תמיד ראו המוסדות עין בעין את המציאות. לעתים היה המלך עושה דבר שהסנהדרין התנגדה לו, ולעתים ההפך – המלך התנגד להתנהלותה של הסנהדרין (רק חישבו מה היה קורה אילו אותה אישה ממשפט שלמה שהפסידה בדין, היתה באה לסנהדרין לערער על דינו של המלך).
זהו שורש המתח בין הדת, המסומלת על ידי הסנהדרין, לבין המדינה, המנוהלת על ידי המלך. מתח זה הוא מתח יסודי בין הרצוי למצוי, בין החזון העתידי לבין הניהול השוטף, וטבעי שהוא יתקיים. השאלה היא, כאמור, האם המוסדות הללו יפעלו בהתאמה, מתוך ייעוד משותף – ואז המתח הזה יהיה בריא; או שהן יפעלו באופן לעומתי – ואז המתח הזה יפגע בשתיהן.
חוששני שכיום אנו חוזים במימושה של האפשרות השנייה ולא הראשונה. את זאת עלינו לתקן.
(עקב תשפ"א)
