מערכת שבתון"שומרים ליום שחור". זה ביטוי ששמעתי לא פעם בילדותי. הרעיון פשוט: אתה אף פעם לא יודע מה יהיה, לאן החיים יובילו אותך. לכן, אתה חייב לשמור 'משהו בצד', לרגעים קשים שיבואו. זו שאלה מרתקת.
כל זאת מחזיר אותי לאפיקומן שבליל הסדר.
ראשית, אי אפשר להתחמק מהשאלה החינוכית: האם אנו מחנכים את הילדים 'לגנוב'? שנית, מדוע התשובה לבן החכם מתמקדת דווקא בו, "וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן".
שלישית, מדוע האפיקומן נבחר להיות זה שמכתיב את הקצב של הסדר, "לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות" (שולחן ערוך)?
רביעית, מדוע האפיקומן זוכה למעמד בכיר עד כדי כך שיש האוכלים ממנו שיעור של שני כזית ולא רק אחד, "והמהרי"ל כתב שטעם אכילת כשני זיתים מן האפיקומן, משום שחביבה היא משאר המצוות. שכל דבר הנאכל למצווה, שיעורו בכזית, וזו, הואיל שחביבה היא ביותר, יאכל ממנה שיעור כפול"?
בתלמוד הבבלי נחלקו בשאלה מהו 'אפיקומן'. התלמוד מציע שלוש תשובות: לדעת רב- שלא יעקרו מחבורה לחבורה. כלומר, עד רגע אכילת האפיקומן- אסור לפרוש מן האכילה המשותפת. לדעת שמואל- אורדילאי לי וגוזלייא לאבא, שהם סוגי בשר. לדעת רב חנינא בר שילא ורבי יוחנן- תמרים, קליות ואגוזים.
אם נצרף את כל הדעות יחד, נאמר, שאפיקומן– הוציאו מן– פירושו אקורד הסיום של הסדר, שלאחריו אפשר להתפזר, ובסופו של הסדר צריך שיוותר בפה טעמה של המנה הבשרית או של ממתק טעים (תלוי מה אתה אוהב יותר, בדיוק כמו המן, שכל אחד טעם מה שרצה לטעום). את האפיקומן יש לאכול בנחת, "לא יאכל האפיקומן על אכילה גסה" (שו"ע).
מה שנלמד מהמן היא האמונה. אדם לא מאמין שומר כל הזמן ל'אחר כך'. את הסדר פתחנו כעניים שעדיין לא יודעים מה יהא עלינו. לאחר מכן לקחנו חצי מצה ושמרנו אותה לסוף הסדר. אנו לא יודעים מה יהיה, אז שומרים. ככל שהסדר מתקדם אנו מגלים את מידת האמונה בה' ומתוך כך את בטחוננו בו. לפיכך, בסוף הסדר אנו אומרים: "אפיקו–מן" תוציאו הכל! לא שומרים כלום למחר, מאמינים בה' שהכל יהיה לטובה.
זהו השיא של הסדר, החזרה לאמונה שלמה ותמימה. זהו הרעיון המלווה את עם ישראל לקראת ההגעה לא"י.
כשנבוא לארץ, נאכל אוכל אחר, אוכל טבעי. אז לא נמשיך להסתיר אוכל לשעה קשה, כי הכל יהיה בשפע:
"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
השגחת ה' מאפשרת לי שלא לחשוש. לאכול הכל- ועכשיו.
לא בכדי אנו אוכלים את האפיקומן כולנו יחד, בחצות הלילה: בחצות, רגע הגאולה, בו עלינו לבנות אתוס משותף, אנו אוכלים את חצי המצה (חצי– חצות) השניה. בעידן של הפרטה, יש רגעים מיוחדים בהם צריך להדגיש את הטעם המשותף לכולם.
התחלנו את הסדר כעבדים אומללים הגונבים פיסת מצה להבטיח שובע. סיימנו כעשירים האוכלים יחד– מתוך אמונה גדולה ומבלי צורך לשמור כלום להמשך.
(צו תשעז)
