ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)התופעה של נשים דתיות שפותחות עסקים גדלה מאוד בשנים האחרונות, ואיתן מועדונים עסקיים, נטוורקינג של נשים עצמאיות ועוד. מה בחינוך הדתי מצריך נשים עצמאיות להתאגד ולעשות תהליך פנימי עם עצמן?
בשנים האחרונות התאגדו קבוצות שונות של נשים דתיות עצמאיות. חלקן עם מוצרים שצמחו מכורח המציאות- בגדי מעצבות צנועים, כיסויי ראש, ועוד, עד מגוון תחומי הייעוץ והטיפול, וכמובן המקצועות העצמאיים המסורתיים- ראיית חשבון, עריכת דין וכדומה. הרושם הוא, שלא משנה כמה העולם מתקדם- ישנם חסמים סביבתיים ותרבותיים שעומדים בפני נשים בכלל ונשים דתיות בפרט כשהן מחליטות להפוך לעצמאיות. אפשר לשייך זאת למקומה של האישה בבית, לפי הרוח ההלכתית והמגזרית, בתוספת מספר ילדים מכובד, והזמן שזה (לא) משאיר לה לקריירה, לחינוך של כל כבודה בת מלך פנימה, ועוד.
טלי כהן, תושבת אפרת ומאמנת אישית, מנחת קבוצות, מאמנת ומנחה יחד עם ענת לוי את "נשי עסקי", פתחה את העסק שלה לאחר שנים שעבדה בתחום החינוך. היא מתארת את הגידול בכמות הנשים העצמאיות: "התופעה של נשים שבוחרות להיות בעלות עסק, נשים בכלל ונשים דתיות בפרט, מאוד גדלה בשנים האחרונות. יש מחיר שאת משלמת כשאת שכירה וקרייריסטית, אבל כשאת בעלת עסק זה בידיים שלך. את יכולה לעשות את השילוב שבין להיות אם, רעייה, סבתא ובין בעלת עסק שמממשת את עצמה, וגם להרוויח יפה- בצורה הרבה יותר טובה. אישה עצמאית יכולה לנהל את הזמן שלה אחרת מאשר שכירה. זה בידיים שלך כמה את עובדת, מרוויחה ומשקיעה. זו החלטה שלך, לא של הבוס שלך. מצד שני, להיות עצמאי זה הרבה פעמים גם חוסר עצמאות. זה לעבוד מאוד קשה. מי שחושב שעצמאיות יושבות רגל על רגל והכסף זורם- זה לא נכון בכלל".
מאיפה הטרנד הזה נובע?
"יש תופעה שקיימת היום בעולם בכלל וגם בעולם הדתי. הרצון לממש את עצמך, להיות עצמאית, להביע את עצמך- אנחנו רואים את זה בהרבה מאוד תחומים. אנחנו רואים את זה מאוד חזק תחום הדתי, בנשים שמחפשות את עצמן בבית הכנסת, עניינים שונים ומגוונים שיש לנו היום. וזה בא לידי ביטוי גם בעולם העסקי. נשים שרוצות להביע ולממש את עצמן, להגיד את האמירה שלהן- יותר קל להן לעשות את זה כעצמאיות מאשר כשכירות. זה הקשר של כל התופעה, גם של הפמיניזם וגם של הפתיחות וההבעה העצמית שיש לנו כיום בתוך העולם הדתי".
טלי מסבירה שאישה עצמאית חייבת את תמיכת המשפחה: "מאוד קשה להיות בעלת עסק אם את לא מקבלת תמיכה במרחב המשפחתי שלך. אף אחת לא מתחילה את העסק שלה וישר מרוויחה סכומי עתק. מתקדמים לאט. צריך להבין שבהתחלה זו לא תהיה משכורת כמו במשרה מלאה, למרות שאת עובדת במשרה מלאה ולפעמים אפילו יותר".
גם אם המשפחה תומכת בפתיחת העסק- כשאת עצמאית שעובדת מהבית תמיד יחשדו שאת, נו, רואה טלוויזיה, גמישה ופנויה. "צריך לעשות סוויץ' ולהבין שזו הפרנסה שלי. אם אני עובדת בבית זה נתפס שזו לא עבודה אמתית. בגלל שאני בבית אז כל הזמן צריך לשים את הגבול אם עכשיו אני עובדת או אם הנכד חולה או הבן צריך הקפצה- אני עושה הפסקה", אומרת גילה ינובסקי, תושבת נוה דניאל ובעלת החנות "גילה כירבולים".
גם עו"ד חן פייגלין, תושבת צור יגאל שפתחה עסק לייעוץ וליווי לעסקים משפחתיים וגישור, מתארת תחושות דומות: "נשים מנסות יותר לשלב בין בית ועבודה, ובעסק פרטי זה לפעמים נראה יותר קל- כי את אדון לזמן שלך. זה מאפשר לך גמישות מסוימת מצד אחד, אבל מצד שני את צריכה לתת את כל כולך לעסק. לפעמים המשפחה רואה את זה כמובן מאליו שאת זאת שיותר פנויה, בגלל שאת עצמאית ונופלות על כתפייך הרבה משימות, כמובן החל מכביסה ובישולים והסעות לחוגים ותיאום, וגם לפעמים דברים אחרים- אם צריך לחכות לטכנאי בבית וכדומה".
"אני ואני"
חסם מרכזי הוא השיווק העצמי ותמחור המוצר או העבודה. חונכנו לצניעות- חיצונית ופנימית, והרבה ענווה, אם בגלל היותנו נשים ואם בגלל היותנו דתיות. הכל שלו הוא.
גילה הייתה מורה לאנגלית בבתי ספר חילוניים בירושלים. כשהמצב הביטחוני מתחמם, נסגרים הכבישים בדרך לביתה והיא מצאה עצמה לא פעם מבלי יכולת לחזור מהעבודה לילדיה. באחת מחופשות הלידה כשהמצב הביטחוני שוב געש, גילה חששה מכך שלא תצליח לחזור לתינוקת, חששה להסיע אותה בכבישים המסוכנים ודחתה את החזרה לעבודה. בילד הבא היא כבר התפטרה. את העסק, שהחל כתחביב ישן שלה- תפירה- הקימה בהדרגה, ובתהליך ארוך עם עצמה, והתרחבה עד שפתחה חנות ביישוב נוה דניאל. היא משתפת: "זה היה מורכב כי עד עכשיו העבודה שלי הייתה סוג של שליחות, מורה דתיה בבית ספר חילוני, ואמרתי לעצמי- "מה, אני הופכת למעצבת, תופרת, מוכרת?", מאוד התעסקתי בזה. הקב"ה כנראה שלח אלי כל מיני מאמרים ושיעורים שהייתי בהם והבנתי שאם הקב"ה נתן לי את המתנה של התפירה ונטע בי את החלום- אז זה מתאים כרגע, זה משמח אנשים וטוב לאנשים. הכרתי בזה שאני יכולה לממש את עצמי ולעשות טוב לעולם ולאחרים לא רק בתור מורה. יש גם איזה שהוא חסם, משהו שקשור בצניעות. משהו שעובר אצלנו בראש כחלק מהחינוך או מהוויה הדתית, אבל כשאדם מודע לכישרונות שהקב"ה נתן לו זה לא הופך אותו לגאוותן. זה תהליך להכיר בזה שהקב"ה נתן לי את המתנה הזאת, שאני מוכשרת ואני טובה במה שאני עושה".
"עד עכשיו העבודה שלי הייתה סוג של שליחות, מורה דתיה בבית ספר חילוני, ואמרתי לעצמי- 'מה, אני הופכת למעצבת, תופרת, מוכרת?'"
בתחילת דרכה של עו"ד חן פייגלין כשכירה ובהמשך כשותפה במשרד עורכי דין הרגישה מחסום בהתקדמות כאישה שרוצה גם להיות אמא וגם לטפח קריירה בסביבה מאוד גברית: "הגברים יכלו לבוא מאוחר, לצאת מאוחר, היו להם הפסקות צהריים והרבה שיחות מסדרון, ואני בתור אמא, באתי מוקדם בבוקר, עבדתי 'טורבו', בלי לקום מהכיסא ובשלוש, שלוש וחצי נסעתי הביתה כדי להספיק לצאת לילדים, ועבדתי אחר כך בלילה". בהמשך פתחה משרד עצמאי ומשרד עורכות דין עם שותפה, עם אג'נדה לקדם נשים איכותיות שהן גם אמהות לילדים. גם כיום, כשפנתה לתחום מעט שונה והקימה עסק בתחום הגישור והייעוץ לעסקים משפחתיים, היא חשה שישנם חסמים אישיים הקשורים בהיותה אישה שהתחנכה במגזר הדתי: "אני לא אוהבת את החלוקה שאומרת שנשים דתיות הן מגזר נפרד, אבל אני מסתכלת ומשווה וחושבת באמת שזה מין תוצר של חינוך דתי- יש חינוך כזה לצניעות בהתנהלות, וכשאת צריכה לשווק ולהבליט את עצמך זו ממש עבודה אמתית ללמוד לאט לאט, להבין שזה בסדר להגיד "אני ואני". יש הבדל בין נשים וגברים בכלל ביכולת הזאת, בהכללה כמובן, אבל אני רואה שהתוצר של החינוך הדתי הזה יותר חזק אצל נשים- לא להתבלט, לא להתרברב. משהו בחינוך הזה מלמד אותך לחשוב שתעבדי טוב ותראי ברכה בעמלך. כשבפועל זה לא רק 'תעבדי טוב', אלא תצעקי לכולם ותראי מה את עושה, אולי אפילו תתרברבי. אני הרגשתי שאני צריכה לעשות על זה עבודה עם עצמי. זה אתגר יומיומי".
למה לי לקחת תשלום
גברים יודעים לדרוש שכר הולם, לבקש העלאות שכר ביתר קלות, ולהעריך עצמם כראוי. לנשים זה קצת יותר קשה. חן מתארת מניסיונה: "בתור עצמאית, אני רואה שלנשים קשה לדרוש שכר הולם עבור העבודה שלהן. לגברים זה יותר פשוט. השיווק והפיתוח העסקי אלה הדברים שבאמת אתגרו אותי. ללמוד לגבות שכר טרחה, לתמחר נכון, לא להתבייש לדרוש. ללמד את עצמך שאת עושה עבודה מצוינת ומגיע לך. בנוסף, אם את באה בעמדה יותר 'עגולה'- מגשרת, פותרת בעיות- לפעמים אנשים מתבלבלים וחושבים שאת העובדת הסוציאלית שלהם באיזה שהוא אופן ואז עוד יותר קשה להם לשלם, ולך יותר קשה לדרוש. יש משהו בעמדה הבסיסית הזו של אישה- הרבה פחות כוחני ותובעני. לפעמים זה מבלבל- איך את יכולה לקחת כסף מאנשים שאת באה לעשות להם טוב? את צריכה להזכיר לעצמך שזה בסדר גמור לבוא מכוונות טובות ובהחלט להיות מתוגמלת על זה, כי זה העיסוק שלך".
חן מוסיפה: "אם אני מסתכלת על החברה הדתית- בהכללה, יש עדיין לנשים רבות את ההתמקמות בלהיות המשכורת השנייה, להיות זאת שאחראית על הבית. גם הקהילתיות, ארוחות השבת והאורחים- הרבה אנרגיה מושקעת בזה ופחות במקום של להתבלט כאשת עסקים. אני מרגישה על עצמי לפעמים את הדילמות האלה- אני לא מספיק משקיעה בבית? אני לא בסדר?".
ואנו נניח את הדילמות הללו לפתחה של מערכת החינוך, בפרט זו הדתית.
"בתור עצמאית, אני רואה שלנשים קשה לדרוש שכר הולם עבור העבודה שלהן. לגברים זה יותר פשוט"
