המקומות בהם נוער בסיכון ונוער עם צרכים מיוחדים הופכים לחברים הכי טובים

משולבים: ישנם מקומות בהם נערים בסיכון ונערים עם צרכים מיוחדים הופכים לחברים הכי טובים. זה קורה בשני פרויקטים ייחודיים – עמותה המשלבת את שתי האוכלוסיות בגילאי חטיבה ותיכון, ומכינה קדם צבאית שמאחדת אותם ומעניקה להם הזדמנות נוספת – והכל בגובה העיניים

כל מעשה טוב שאנו עושים ופועלים בעולם מגדיל ומשפיע על עוד מעגלים ומשפר את החברה שלנו. החוזק של השרשרת החברתית תלוי בחוזק של החולייה הכי חלשה שלה. אם נחזק את החולייה החלשה, בהכרח החברה שלנו תצמח להיות חברה חזקה ואיתנה יותר. לאחרונה, התוודעתי לארגונים שמטרתם היא לעשות בדיוק את זה- להפוך את העולם שלנו למקום יותר טוב.

הארגון הראשון שאני פוגשת הוא עמותת "מחוברים לחיים", אשר פועלת למען שילוב וקידום ילדי החינוך המיוחד על ידי קיום מגוון פעילויות חברתיות וחינוכיות שמטרתן הנאה והעצמה. פעילות הדגל של העמותה ייחודית ומרתקת: תכנית שילוב בה חונכים ילדים בעלי הפרעות התנהגות (נוער בסיכון) ילדים על הרצף האוטיסטי וילדים עם קשיי התפתחות במגוון פעילויות, כאשר כל צד תורם – ונתרם בעצמו. מרבית הפעילויות מתקיימות בזמן הלימודים.

אותם בני נוער בסיכון, שבתי הספר שבהם הם לומדים הם המוצא האחרון עבורם לפני התחנה הבאה שהיא בדרך כלל בית הכלא, עוזרים לילדים שעל הרצף להשתלב בחברה, תומכים בהם ועוטפים אותם בחום ובאהבה. ובה בעת, מתוך האחריות על אותם ילדים, והמחויבות הגדולה, הם עצמם מקבלים כוח ומחויבות אשר תורמים להם לביטחון העצמי ולמסוגלות העצמית שכה חסרה להם, כפי שערן בורג, מנכ"ל 'מחוברים לחיים' מתאר:

"כידוע, החיים של נוער בסיכון לא האירו להם פנים. שמעתי בתכנית לא מעט סיפורים כואבים, למשל, שאחד ההורים יושב בכלא או סובל מהפרעה נפשית והילדים נאלצים לשוטט לבד בעולם וללכת לאיבוד. מציאות חייהם גורמת להם להיעדר מבית הספר לעיתים קרובות. אלו ילדים שכל החיים לא האמינו בהם ואמרו להם שהם לא מסוגלים, ופתאום הם מקבלים אחריות ומגיעים לבית הספר בימים שיש בהם את הפעילויות שלנו, משום שהם מבינים ויודעים שהם לא יכולים להשאיר את הילדים האוטיסטים ללא מענה".

אני תוהה- כיצד מגייסים ילדים בעלי הפרעת התנהגות למשימה כזאת?

ערן: "אנו מוציאים בתחילת שנה 'קול קורא' לילדים להצטרף למיזם ועורכים ועדת קבלה למי שרוצה לקחת חלק ולהשתתף, שם אנו שומעים את ה'אני מאמין' שלהם ושואלים מדוע ההתנדבות חשובה עבורם ובמקביל, מספרים לנערים אודות חזון העמותה. אני מקבל מהם תגובות מדהימות, למשל: 'מעניין אותי להכיר ילדים אוטיסטים', 'אני רוצה להתגבר על הפחד מהקהילה האוטיסטית' או 'אני רוצה לתרום לחברה'. הם שומעים מחברים שלהם שנהנים מהחיבור בין האוכלוסיות, והולך להם טוב בהתנדבות, אז זה גורם להם לרצות להשתתף גם".

 

 

הגיע ילד עם הפרעת התנהגות, ניגש אל הילד האוטיסט ודיבר עימו. אין לנו מושג מה הוא לחש לו באוזן, אבל להפתעת כל הנוכחים הילד האוטיסט קם איתו

לא עוזבים באמצע

לאחר ועדות הקבלה הילדים חותמים על כך שהם מתכוונים להגיע ולהשתתף בכל הפעילויות. ובאופן מדהים, וגם מפתיע, במשך שש שנות השילוב בין הילדים – אף נער מעולם לא עזב באמצע ההתנדבות. "בשונה משגרת בית הספר, שם הם מוותרים לעצמם מראש, כאן הם מקבלים משהו אחר ונרתמים אליו בכל הכוח", מתאר ערן.

העמותה מחברת בין הילדים, ובני הנוער בעלי הפרעת ההתנהגות מגיעים לבתי הספר של הילדים האוטיסטים, וזאת על מנת ליצור ביניהם קשר של קרבה ואהבה. "מדהים להסתכל על זה מהצד. ילדים שאף פעם לא נתנו להם צ'אנס פתאום חוזרים לחיים ותורמים לחברה", ערן מוסיף.

אני שומעת מערן אודות הנתינה, השילוב והחברויות שנוצרות בין הילדים באמצעות הפעילויות השונות, אפילו באמצעות פעילות משותפת פשוטה ומהנה כמו משחק באולינג; הילד המשלב עוזר לילד האוטיסט להחזיק את הכדור, מלמד אותו כיצד לגלגל אותו, והם חווים יחד את ההצלחה והשמחה כשהם מפילים את הפינים. בנוסף, ישנן פעילויות המתקיימות לקראת חגים ומועדים, למשל, בחג פורים האחרון, שתי האוכלוסיות התאחדו על מנת להכין ולערוך יחד משלוחי מנות לנזקקים.

חיבור לא סטנדרטי

ערן משתף אותי באירוע שהוכיח להם שהשילוב בין הקבוצות אפקטיבי ומשמעותי יותר משדמיינו.

"אחת לשבועיים, ביום שישי, מתקיים טיול ג'יפים מאורגן המשלב ילדים על הרצף האוטיסטי יחד עם נוער עם הפרעות התנהגות. באחד הטיולים, אחד הילדים האוטיסטים לא רצה להשתתף בפעילות והתבצר בתוך עצמו. מנהלת בית הספר ואנשי הצוות ניסו לשכנע אותו להצטרף לכולם, אך הניסיונות לא צלחו.

"תוך כדי ניסיונות השכנוע מצד הצוות החינוכי הגיע ילד עם הפרעת התנהגות, ניגש אל הילד האוטיסט ודיבר עימו. הוא התיישב לידו על הספסל ודיבר אל ליבו. אין לנו מושג מה הוא לחש לו באוזן, אבל להפתעת כל הנוכחים הילד האוטיסט קם איתו אל עבר האוטובוס והנער עם הפרעת ההתנהגות אמר נחרצות: 'יאללה, נסענו, אפשר לזוז'".

ערן מוסיף בחיוך מרוצה: "הבנו שיש כאן כוח עצום וחיבור שהוא לא סטנדרטי. כנראה לאוכלוסייה מסוימת, מוחלשת יותר, זה נותן כוח".

'חששתי שהם יפגעו זה בזה'

לאה פטרון, המתנדבת בעמותת "מחוברים לחיים למען שילוב אנשים מיוחדים', מרכזת את תכנית השילוב בעמותה. היא פרשה ממשרד החינוך לגמלאות לאחר כ-40 שנים בשירות החינוך בתפקידי הוראה, פיקוח והדרכה, ולפני 7 שנים הציע לה דדו צורי, בן דודה, יו"ר העמותה, להצטרף לצוות המתנדבים של מחוברים לחיים ומאז היא נרתמת באהבה למען ילדי החינוך המיוחד ובהתנדבות מלאה, כמו כל חברי העמותה.

"כאחת שעבדה רוב השנים בחינוך הרגיל, אני מלאת הערכה למורים העובדים בבתי ספר מיוחדים. הם קמים כל בוקר להפתעות חדשות ויודעים לתפקד בהתאם למציאות המשתנה שמביאים איתם התלמידים אל בית הספר. המפגש עם מורות החינוך המיוחד מרגש אותי כל פעם מחדש", היא משתפת.

כשסיפרו לה על התכנית המחברת בין ילד עם הפרעת התנהגות לבין ילד עם אוטיזם, היא הביעה חשש בהתחלה. "חששתי שהילדים יפגעו זה בזה", היא מודה בכנות, אבל כפי שהיא מתארת, חששותיה התבדו:

"בסיטואציה אחת ראיתי איך ילד עם הפרעת התנהגות מצליח אפילו יותר מהמורים להבין ולהרגיע ילד עם אוטיזם. בסיטואציה אחרת, ראיתי איך הילדים עם הפרעות ההתנהגות רועשים וגועשים באוטובוס – עד שהגענו לבית הספר השני. באותו הרגע שהילדים עם האוטיזם עלו לאוטובוס, כל ילד עם הפרעת התנהגות נצמד אל החלון ופינה את המושב שלידו לבן הזוג שלו, ומהרגע הזה גילה אחריות להיות איתו ולדאוג לו עד סוף הפעילות. אפילו המורים שלהם נדהמים מהתנהגותם במחיצת בני הזוג שלהם. מאז, אני בעמותה 7 כבר שנים". היא אומרת בחיוך.

 

 

 

החיבור עם אחר השונה ממך מאפשר לך להכיר אותו ולדעת איך לתקשר איתו. ילד שהשתתף בתכנית השילוב לא יצחק ברחוב על אדם שונה

יידעו לתקשר

בעמותת 'מחוברים לחיים' משתמשים במונח "מחובר" ככינוי לאינטראקציה בין הילדים. לאה מסבירה מה עומד מאחורי זה: "אנחנו מקפידים לא לקרוא לזוגות הילדים 'חונך' ו'חניך' אלא 'ילד מחובר' או 'ילד משתלב', כדי לבסס את הקשר על שיווין ללא התנשאות. חשוב לנו שהם יסתכלו איש על רעהו בגובה העיניים ובצורה מכבדת ושווה. ומאוד נחמד לקרוא בסוף השנה את דברי התודה והברכה הנפתחים בפניה 'למחובר שלי…'".

לחיבור בין התלמידים יש המשכיות מעבר לפעילות היזומה שלכם?

"יש לנו מקרים שילדים המשיכו להשתלב עם אותו בן זוג לאורך ארבע שנים", לאה משיבה, וממשיכה: "אני מאמינה שהחיבור עם אחר השונה ממך מאפשר לך להכיר אותו ולדעת איך לתקשר איתו. אני מאמינה שילד שהשתתף בתכנית השילוב לא יצחק ברחוב על אדם שונה. הוא גם לא יירתע מלתקשר איתו, משום הוא מנוסה בקשר עם האחר והשונה".

לאה מוסיפה: "קרה לנו מקרה שילד מתכנית השילוב, ילד עם הפרעת התנהגות, הלך ברחוב ופתאום ראה את המחובר שלו, ילד עם אוטיזם שהלך עם אימו. שני הילדים התרגשו מהמפגש, והאמא התרגשה לראות שלבנה יש חבר רגיל".

סיפור נוסף של לאה המלווה בהומור וממחיש את מהות מתנדבי העמותה אשר נותנים מכל הלב ולא רוצים שום דבר בתמורה, התרחש באחד מטיולי הג'יפים. "יצאתי עם הילדים לטיול ג'יפים ובספסל האחורי ישב ילד עם הפרעת התנהגות לצד ילד עם אוטיזם, וראיתי איך הם חולקים יחד את האוכל שהביאו מהבית ושמחתי מאד. בשלב מסוים, פנה אלי אחד מהם ושאל: 'תגידי, כמה משלמים לך?', אמרתי לו כי הכל נעשה בהתנדבות מלאה, והוא המשיך: 'על הדלק – משלמים לך?'. השבתי לו בחיוך כי השכר שלי הוא בכך שאני רואה שהם מסוגלים להתחבר אל האחר ולשמח אחד את השני".

הטוב מדבק

עמותת "מחוברים לחיים" הינה עמותה התנדבותית, ללא מטרות רווח, שכל הכנסותיה מגיעות מתרומות מאנשים פרטיים וחברות פרטיות, ללא תמיכה מאף גורם ממשלתי. העמותה קמה ב-2014 בעקבות מבצע צוק איתן, כאשר מספר אנשים וביניהם ערן, ישבו וחשבו כיצד הם יכולים לתרום מעצמם לעם ישראל, לשנות ולו במעט את המצב המדוכדך במדינה ולהוסיף טוב בעולם.

בעמותה כ-100 מתנדבים אשר תורמים ומסייעים לילדי העמותה, ולצידם 20 רפרנטים שמשמשים אנשי קשר מול בתי הספר.

מה השאיפות של העמותה לעתיד?

ערן: "המטרה היא לפתח את המתודולוגיה שבנינו כאן, להרחיב ולהעביר אותה הלאה. להביא עוד ילדים ומשפחות אשר יהיו חלק ממנה ושעוד אנשים ייהנו מכך. במיוחד בימים אלו, כולי תקווה ורצון שנביא אנשים לסובלנות אחד עם השני. אנחנו כל פעם עושים עוד צעד, לא נשברים בדרך למטרה, עד שנצליח ונבקיע".

הוא מוסיף ואומר: "לב התפיסה של 'מחוברים לחיים' אינה רק לעשות טוב לשני הצדדים, אלא בכך ששיתוף הפעולה ביניהם גורם להם להיות טובים יותר כלפי הסביבה. אנו מקווים תמיד להיות בצד הנותן, ולהמשיך לעשות טוב למען עם ישראל וילדי ישראל".

לאה מפרטת כי בתחילת התהליך של גיוס הילדים, אנשי הצוות של העמותה מציגים את תכנית השילוב בפני ההנהלה והמורים משני בתי הספר המיוחדים ולאחר מכן, נפגשים עם התלמידים ובאמצעות מצגת מספרים להם על העמותה ועל תכנית השילוב. בסוף המצגת, לפני שהם מזמינים אותם להצטרף אליהם, הם מקרינים סרט בו תלמידים מספרים על איך שהשילוב השפיע עליהם. בשבוע שעבר, לאה פגשה את אחד מהילדים מהסרט, כמה שנים לאחר שצולם.

"מאוד התרגשתי לראות אותו בין צוות המורים של אותו בית ספר. והוא מאוד התרגש כשסיפרתי לו שדבריו בסרט עוזרים לי עד היום לגייס תלמידים לתכנית השילוב", היא מתארת, ומוסיפה:

"אני מאמינה שהטוב, כמו הרע, מדבק. אם נשמע בתקשורת על מעשים טובים, יתרחב מעגל האנשים שעושים טוב ותהיה לנו חברה טובה ונעימה יותר. ב'מחוברים לחיים' אנחנו משקיעים בחוליה החלשה בחברה, כי אנחנו מאמינים שהחוזק של השרשרת כולה תלוי בחוזק של החולייה החלשה שבה", היא מסכמת.

מכינה משלבת

ארגון נוסף שמטרתו להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר, באמצעות שילוב נוער בסיכון עם נוער עם צרכים מיוחדים תחת קורת גג אחת הוא מכינת 'ביחד', מבית עמותת 'החלק שלי בפאזל', עמותה העוסקת בשילוב ושיתוף בין אוכלוסיות של ילדים ונוער המוגדרים בסיכון לבין ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים, במטרה לשלב בין כל האוכלוסיות שמרגישות שהן 'נופלות בין הכיסאות'.

מכינת 'ביחד' נולדה בעמותת 'החלק שלי בפאזל' ובשיתוף עמותת 'אחריי'. זו מכינה קדם שירותית, חצי שנתית, המשלבת בין שתי האוכלוסיות באופן שוויוני, כלומר, מתוך 30 חניכים, מחציתם נוער בסיכון ומחציתם עם צרכים מיוחדים מכל הסוגים. זו המכינה הראשונה בארץ שעושה זאת, במטרה לצמצם פערים, להכין את חניכיה לשירות צבאי או לאומי ולעזור להם להיות חלק ממה שבני גילם עושים.

"בחברה הישראלית נפוץ ללכת למכינה, מדרשה או שנת שירות טרם הגיוס לצה"ל, אך דבר זה לרוב סגור בפני הנוער שלנו. הם מקבלים פטור באופן אוטומטי מהצבא, בין אם מעוניינים בכך, ובין אם לאו", משתפת ג'נה אלבז, ראש המכינה ומנכ"לית 'החלק שלי בפאזל'.

בשביל לבטל את הפטור מגיוס המכינה נמצאת בקשר רציף עם הצבא. אנשי הצוות מכירים את החניכים לעומק וכותבים חוות דעת שמשמשות את הצבא והם נוכחים לדעת שאכן החניכים עוברים שם תהליך משמעותי, כפי שג'נה מסבירה:

"הרבה צעירים באו לצו ראשון בכיתה י"א ונשפטו בצבא בהתאם לנתונים שהיו קיימים, אולם, בסוף כיתה י"ב הם כבר לא אותם אנשים. הם מתבגרים ומשתנים בצורה משמעותית, והודות לשינוי במכינה מרבית החניכים מוזמנים לראיון נוסף עם הקב"ן ולא מעט מהם מבטלים את הפטור או מתגייסים לצבא כמתנדבים".

 

 

הרבה צעירים באו לצו ראשון בכיתה י"א ונשפטו בצבא בהתאם לנתונים שהיו קיימים, וקיבלו פטור מהשירות. אולם, בסוף כיתה י"ב הם כבר לא אותם אנשים. הם מתבגרים ומשתנים, מגיע להם צ'אנס

חברות אמיצה

החניכים באמת נהיים חברים?

ג'נה: "החיבור והקשר שנוצר ביניהם זה הדבר הכי מרגש – אין כאן צד חלש וצד חזק. נוער בסיכון לא חונך נוער עם צרכים מיוחדים, אלא, יש להם מטרה משותפת להתגייס לצבא/ לשירות לאומי. הם באים ממקום שוויוני כאשר כל אחד טוב במשהו אחד וחלש באחר".

והיא מפרטת: "חניכה בשם מעיין, חניכה מקובלת מאוד מבחינה חברתית שכולם רוצים לשהות במחיצתה לילה אחד בכתה וחיפשה את גל, חניך על הרצף. ראיתי אותם יושבים מחובקים. סיקרן אותי לדעת למה היא חיפשה דווקא אותו, והיא אמרה לי: 'חיפשתי מישהו שבאותו רגע רק יחבק אותי בלי שיפוטיות, וכשאהיה מוכנה לדבר הוא יגיד לי את האמת ולא את מה שאני רוצה לשמוע'. "עוד דוגמא, חניך בתפקוד נמוך שלא מדבר וזקוק לסיוע במקלחת, בהתחלה, היה נעזר בצוות כדי להתלבש. יום אחד, חבריו לחדר אמרו לנו שהוא ירגיש יותר בנוח אם החברים יעזרו לו ולא הצוות. דיברנו עם ההורים ואמא שלו בכתה מהתרגשות ואמרה שזה היה החלום שלה שהילד שלה לא יצטרך עובד צמוד אלא חברים שיהיו לצידו".

במכינה אמנם יש אידיליה, אך מחוצה לה – המצב מצריך שיפור מהותי. בכל מה שקשור לילדים ואנשים עם צרכים מיוחדים, יש המון דעות קדומות ובורות, וזה עובד גם לצד השני – גם הוריהם של חניכי המכינה עם צרכים מיוחדים, מודאגים מהשילוב עם נוער בסיכון, ואומרים לג'נה כי הם אינם מעוניינים לשלב את ילדיהם עם עבריינים. ג'נה מסבירה כי  הסטיגמות אינן נובעות מרוע לב אלא מחוסר היכרות עם האוכלוסיות השונות ורצון של ההורים לגונן על ילדיהם, ובעקבות כך היא קוראת להסיר את המחסומים: "אני רוצה להציע לאנשים להסתכל על האוכלוסייה המיוחדת ללא תיוגים. הם אינם אשמים שנולדו עם אוטיזם או שגדלו במשפחה מאתגרת. אם נותנים להם הזדמנות זה נראה אחרת. הרי כל אחד מאיתנו מתמודד עם צורך מיוחד- אצל אחד זה דימוי עצמי נמוך ואצל השני זו התמודדות עם כעסים. לכל אדם יש משהו שמגביל אותו וברגע שמבינים את זה העולם שלנו יהיה טוב יותר. אם נוריד טיפה מהמגננה ונכיר את האדם שמולנו כאדם אמיתי ללא סטיגמות של 'נוער בסיכון' או 'צרכים מיוחדים' ניווכח שיש בינינו הרבה מן המשותף והמאחד".

העבר איננו תירוץ

אני משוחחת עם אלי (19), נער בסיכון, בוגר מחזור ב' במכינה, שזה עתה התגייס לצה"ל. אלי, יוצא החברה החרדית וכת בצפון.

הוא משתף אותי בסיפור חיים כואב ומטלטל: "בגיל 12 התחלתי לשאול שאלות באמונה והבנתי מהוריי שאין לכך מקום, ובעקבות כך, נכנסתי לדיכאון עמוק, הזנחתי את עצמי והתחילה אלימות פיזית ומילולית של הורי כלפיי. מפאת המריבות עם ההורים, בגיל 16 טסתי ללונדון למשך שנה ובגיל 17 חזרתי לארץ לישיבה שלמדתי בה טרם היציאה מהארץ. מספר חודשים לאחר מכן, החלטתי להפסיק עם ה'תחפושת' ולהוריד את החליפה ולקנות בגדים חדשים".

היציאה לעולם החילוני והניתוק מבני משפחתו הובילו את אלי לנדוד למקומות שונים. הוא החליט לתרום למדינה ולעלות על מדים, אולם נראה היה כי הדרך לשם חסומה בפניו. "הייתי אצל משפחה מאמצת ומשם עברתי לעמותת 'עושה חיל' לצורך מגורים, למשך 8 חודשים. בגיל 17 רציתי להתגייס ולתרום את חלקי למדינה, אך אמרו לי שזה לא אפשרי בשל עבר רפואי ופרופיל 21. נלחמתי כדי לקדם עניינים, ובכל פעם היה עוד משהו שעיכב את התהליך או עוד טופס שחסר. לבסוף, אחת הקצינות אמרה נחרצות: 'ביום שיצמחו לי שערות בכף היד נגייס אותך. לא הגיוני שצה"ל ייקח עליך אחריות'".

אלי המשיך לשוטט ולחפש מוצא, ופנה לעמותת 'נעזור לך' שם סיפקו לו דיור. אלי חיפש מכינה קדם צבאית עד ששמע על מכינת 'ביחד'.

אלי: "שמעתי שמשלבים במכינה נוער עם צרכים מיוחדים וזה כבש אותי. אני מכיר מקרוב את האוכלוסייה המיוחדת: אח של אמי בעל צרכים מיוחדים. אני בעיקר זוכר את החום והאהבה שהם מעניקים. חיבוק של ילד אוטיסט זה לא חיבוק של ילד רגיל. הם מרגישים עד הסוף. אם הם אוהבים אז זה מכל הלב – ללא אינטרסים".

כבר בראיון הכניסה, אלי שם את הדברים על השולחן בפני ג'נה ואמר לה כי הוא טיפוס מרדן, בעייתי ושאף אחד לא מסוגל להתמודד איתו. ג'נה בחוכמתה וברגישותה ענתה לו כי איננה מפחדת ממנו, וכך הם יצאו למסע.

"אני לא אוהב מסגרות. הייתי מתרץ לעצמי למה להגיע באיחור בראשון בבוקר. בשלב מסוים, ויתרתי על עצמי ובאמצע הלילה נשבר לי ממסגרות ורציתי 'לעוף' מהמכינה וג'נה מצאה את עצמה בשעה מאוחרת עולה על הרכב ומחזירה אותי חזרה למכינה", אלי נזכר, ומוסיף:

"נתתי בה אמון ומעולם היא לא שברה אותו. אכפת לה מכל חניך וחניך. היא גרמה לנו להאמין בעצמנו שיש עוד תקווה ותמיד אמרה לי: 'מה שעברת זה לא תרוץ למה שאתה רוצה להיות'".

הגעתי למצב שהחברה הכי טובה שלי היא דקל, נערה על הרצף. אני יושב איתה לשיחות עומק ושם את עצמי בידיים שלה כשאני במצב לא טוב או צריך חיבוק

הניצחון הפרטי

איך התחילה האינטראקציה שלך עם הנערים עם הצרכים המיוחדים?

אלי: "עבודת הצוות בהתחלה הייתה מאתגרת משני הכיוונים, מכיוון שלא ידעתי כיצד לפנות אליהם או להסביר את עצמי בפניהם.
לעיתים בשל קשיי תקשורת היינו מגיעים למצבים לא נעימים של ריבים ותסכול, הייתי מנסה להסביר להם, אך הם לא הבינו מה לא בסדר במה שהם עשו".

עם הזמן אלי למד להבין את דרכי החשיבה של אותם נערים ונערות והתחבר אליהם, והיום הוא מברך על השילוב וההיכרות עימם: "אחרי הרבה זמן הצלחתי להגיע למצב שהחברה הכי טובה שלי היא דקל, נערה על הרצף. אני יושב איתה לשיחות עומק ושם את עצמי בידיים שלה כשאני במצב לא טוב או צריך חיבוק. אם אני כועס עליה אז אני כועס עליה כמו על ילד רגיל בלי צרכים מיוחדים.

"המכינה שינתה לי את החיים, זה הדבר הכי טוב שעשיתי. אני לא יודע איפה הייתי בלי המכינה. לסיים מסלול של 21 ק"מ, לשיר את 'התקווה' ולהוכיח לעצמי שאני מסוגל- זה הניצחון הפרטי שלי", הוא מסכם.