התורה חסה על הממון

טבעו של האדם לאהוב את ממונו, עד כדי כך שחז"ל אמרו (ברכות סא ב): "שיש לך אדם שממונו חביב עליו אפילו מגופו". וכאשר רצו חכמינו לחנך את האדם שלא יפגע בממון הזולת אמרו: "יהא ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות פרק ב). אלא, שיחסו הטבעי של האדם אל הממון אינו אומר לנו דבר לגבי מקומו של הרכוש בכלל והממון בפרט בחייו של האדם. מצד אחד מוצאים אנו בדברי חכמים הערכה חיובית על הממון, שעל הכתוב (דברים יא ו): "היקום אשר ברגליהם" שאלו בגמרא (סנהדרין קי א): "מהו היקום אשר ברגליהם?" ומשיב רבי אליעזר: "זהו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו", ובברכת החודש אנו מבקשים: "חיים של עושר וכבוד". ומאידך גיסא, בספר קהלת (ה יב) נאמר: "עושר שמור לבעליו לרעתו". ואכן, הממון כשלעצמו אינו חיובי או שלילי אלא הוא אמצעי שערכו נקבע לפי הדרך שהאדם השיג אותו וכיצד הוא משתמש בו. וכך כתב ריה"ל (כוזרי מ"ב נ): "ולא המעטת הממון עבודה (עבודת ה'), כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה, ולא יטרידהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שהוא מטופל בבנים ומאווייו להוציא לשם שמים, אז הריבוי יותר נכון לו". על כן התורה הטילה עלינו מצוות רבות שבין אדם לחברו ומדריכה אותנו איך להשיג את הממון בדרך הישר, ואיך להשתמש בו בדרך הנכונה לאחר שרכשנו אותו. ועל כך רגיל היה ה"חפץ חיים" לומר: העולם אומר ש"זמן זה כסף", ואני אומר: ש"כסף זה זמן, וזמן זה חיים" ועל כן המבזבז כסף מבזבז חיים.
מיעקב אבינו לומדים אנו איך להתייחס אל הממון. לפני פגישתו עם עשו אחיו נותר יעקב לבדו (בראשית לב כה) ופרש"י: ש"שכח פכים קטנים וחזר עליהם", ובגמרא (חולין צא א) הוסיפו: "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטים ידיהם בגזל". התייחסות כזו לממון מלמדת אותנו התורה בכמה מהלכותיה (עיין ר"ה כז א, יומא לט א, יבמות לד ב, מנחות עו ב, חולין מט ב, ועוד) ואחת מהן בהלכות נגעי בתים שבפרשתנו, ככתוב בתורה לכשיבואו ישראל לארץ אחוזתם ובעל הבית יראה נגע צרעת בביתו, עליו לבא אל הכהן ולהגיד לו: "כנגע נראה לי בבית" ועל כך אומרת התורה (ויקרא יד לו): "וציוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית", וסיבת הדבר: "שכל זמן שאין הכהן נזקק לו אין שם טומאה" (רש"י שם). ולכאורה הדאגה כאן מיותרת, שהרי רוב כליו של האדם גם אם נטמאו יש להם תקנה, מפני שכלי עץ, בגדים, כלי מתכת וכדומה, גם אם נטמאו יש להם תקנה בטבילה, כך שהממון שהתורה חסה עליו הם כליו הפחותים של האדם, שהם כלי חרס שאין להם תקנה בטבילה, ועל זה אומר רבי מאיר (נגעים פי"ב מ"ה): "אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על של הרשע [שהרי נגעים באים על חטאי האדם, כמו: "על לשון הרע, על שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גלוי עריות, על גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" – ערכין טז א] קל וחומר על של הצדיק".
רגישות לשמירה על הממון, אפילו אם הוא פחות ערך, מוצאים אנו גם אצל רבי יוחנן בן זכאי (ברכות כח ב) שבשעת פטירתו אמר לתלמידיו: "פנו כלים מפני הטומאה", ולכאורה פנייתו זו של ריב"ז היא תמוהה, שהרי חוץ מכלי חרס כל הכלים האחרים גם אם יטמאו אפשר להכשירם בטבילה, האם ברגעי חייו האחרונים כל מה שהעסיק אותו לא היה אלא דאגה לכמה כלי חרס פחותים שעלולים להיטמא ללא תקנה? ומסביר הראי"ה קוק בספרו עין איה (שם) שרבי יוחנן בן זכאי השתמש בדוגמא שבה התורה חסה על ממונם של ישראל, כדי להעביר לתלמידיו מסר שאע"פ שבבקשתו את "יבנה וחכמיה" היה לכאורה ויתור על המכשירים החומריים של האומה, כמו העצמאות והכלכלה המדינית, אבל אין הדבר כן, והוא בהקפדתו זו אפילו על ממון פחות כמו כלי חרס, ביקש להעביר להם מסר שהוויתור המדיני לא היה מפני שהוא אינו מעריך את חשיבות האמצעים החומריים של האומה, שהרי לפני מיתתו הוא מצווה אותם להציל אפילו כלים פחותי ערך שחשיבותם מועטה, כדי להמחיש להם שבדרך כלל יש לחוס על ממונם של ישראל, ואם למרות זאת בפעם הזו הוא מסתפק ביבנה וחכמיה (תוך ויתור על האמצעים החומריים של האומה), אין זאת אלה מפני שטובתה העתידית של האומה דורשת במצב של חירום לוותר זמנית על הנכסים החומריים של האומה, כדי להציל את העיקר שהיא נשמתה של האומה, תוך תקווה שבמשך הזמן תתאושש האומה ולבסוף תחדש ימיה כקדם, גם בגשמיות וגם ברוחניות
(תזריע מצורע תשעז)