פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בשעה שסיים משה את מלאכת המשכן, נתבקש למסור "דין וחשבון" מפורט על כל אשר נעשה. פרשיות ויקהל-פקודי שחוזרות, באופן מדוקדק, על פרטי מלאכת המשכן, הן פריו של אותו מהלך.
וכך מתוארים הדברים במדרש (תנחומא ישן, ד): "משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון… ולמה עשה עמהן חשבון והקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר: 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר יב, ז)?… אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר: 'והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה' (שמות לג, ח). ומה היו אומרים? רבי יצחק אומר: לשבח היו אומרים: אשרי יולדתו של זה [=יש דורשים גם ברכה זו לגנאי, ורואים בה רמיזה צינית לנפוטיזם, שהיו ליצני הדור אומרים: אשרי מי שנולד קרובו: משה מלך, אהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, ואת העבודה מסר לבצלאל נכד אחותו מרים…].רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כיוון ששמע משה כך, אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר: 'אלה פקודי המשכן'".
מדרש זה מהדהד את דברי עקביא בן מהללאל, במשנה המפורסמת (אבות ג, א), המלווה כל אדם מישראל לבית עולמו: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון… לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". וכיוצא בו (שם ד, כב) "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
אכן, כדרכם של ביטויים שגורים אחרים, אין תמיד נותנים את הדעת למשמעותו המדויקת של הצירוף "דין וחשבון". ובעוד שמשה רבנו נדרש לתת רק "חשבון", המשנה מדברת בשני דברים: גם ב'דין', גם ב'חשבון'.
ומה בין זה לזה?
יש שראו את שתי הזרועות של הצירוף כאחד, ופירושו שהוא"ו המחברת בין שני חלקיו – וא"ו הפירוש היא, רוצה לומר: דין וחשבון – חד הם, והיינו דין היינו חשבון.
אכן, חכמים ראשונים ואחרונים ראו בצירוף לשון זה שני מרכיבים שונים לחלוטין, וביקשו לתת טעם בכל אחד מהם.
בהקדמתו לחיבורו הנודע "אבי עזרי", שהופיע בעיצומם של ימי מלחמת הקוממיות, בחודש אייר תש"ח (אך בלי להתייחס למאורעות השעה, ולו ברמז!), מנסה הרב אלעזר מנחם מן שך ע"ה להסביר את פשר סדר המילים בצירוף לשון זה.
בחוכמת הלשון, סדר זה מובן לאור הכלל הנוהג גם במשנת חכמים ולפיו "כל הקצר קודם" (כפי שהורנו פרופ' שמא פרידמן לשוננו לה (תשל"א), 117): הביטוי מועט ההברות קודם לזה שלאחריו, מרובה ההברות.
לפיכך "דין"- בן הברה אחת, קודם ל"חשבון" בן שתי ההברות. על דרך זו גם בלשון מקרא: "גד גדוד יגודנו", "חוק ומשפט", "דל ואביון", וכך הרבה בלשון חכמים כגון "חן, חסד ורחמים"; ארבעה אבות נזיקין, "השור, הבור, המבעה וההבער" בסדר זה דווקא); "תורה, חופה ומעשים טובים" (תוספתא ברכות ו, יב ו'חסדי דוד' על אתר); "חופה וקידושין" (על אף שלכאורה הקידושין קודמין לחופה!); "על המחיה, על הכלכלה ועל תנובת השדה".
מכל מקום, הרב שך שלא נתן דעתו לכלל זה, ביקש ליתן טעם בסדר המילים, ושאל: למה הקדים דין לחשבון, והרי בדרך כלל עושים תחילה חשבון ורק אחר כך גוזרים את הדין?
יתר על כן: ה"דין" הוא לכאורה עונש על עברות שעשה האדם, ואם כן לא האדם "נותן" את הדין אלא הקב"ה?
עוד בטרם שככו רעמי התותחים, החטופים טרם הוחזרו, וכשמספר הקורבנות עולה בהתמדה, וכבר ממהרים פוליטיקאים לנהוג במנהג הישראלי המגונה: הם נוטלים את האחריות – ומשליכים אותה לעברם של אחרים
לפיכך פירש: לא מדובר כאן על 'דין' שלאחר מיתה, שבו עושים אכן 'חשבון' תחילה, בוחנים מאזן זכויותיו וחובותיו של אדם ופוסקים האם ילך לגן עדן או שמא, ח"ו, לגיהנם. דברי התנא באבות מכוונים כלפי עולם הזה: האדם עושה לעצמו דין, ורק לאחר שקיבל את עונשו, מתחיל להרהר ולחשוב, עושה את חשבונו-שלו, תמה "על מה עשה ה' לי ככה", ומחשב שכר מצוותיו כנגד הפסד עברותיו.
הסבר אחר בא בפירוש המיוחס לגר"א-הגאון מוילנה, ולפיו: "דין – על מה שעשית, ו'חשבון' – על מה שיכולת לעשות ולא עשית".
לפי פירוש זה, עתיד אדם ליתן את הדין לא רק על מה שעשה בימי חלדו, אלא גם על הפוטנציאל שהיה לו ולא מומש, על מה שהיה צריך וחייב לעשות – אך לא עשה.
הסבר זה מהדהד בקול רעש גדול את מסקנות דו"ח ועדת החקירה באסון מירון, שפורסם בשבוע שעבר. היה זה האסון האזרחי הגדול בתולדות ישראל, שבו קיפחו את חייהם 45 בני אדם, ועוד מאות נפצעו, כשהם, בני משפחותיהם וחבריהם, כמו החברה הישראלית כולה, עתידים לשאת את צלקות האסון הנורא, בגוף ובנפש, עד אחרון ימיהם.
לצד האחראים הישירים, מטיל הדו"ח אחריות גם על מי שראה וידע, או היה צריך לדעת – אך לא עשה. והוא-הוא ה"חשבון" – כפירוש הגר"א – על מה שיכולת והיית צריך לעשות – ולא עשית. אדישות, עצימת עיניים, עמידה מִנֶגֶד וחדילה מֵעשייה – זאת ידענו משכבר הימים – חמורות לעיתים לא פחות מעשייה רשלנית ופושעת.
כך, באסון מירון, וכך באסון "חרבות ברזל". עוד בטרם שככו רעמי התותחים, החטופים טרם הוחזרו, וכשמספר הקורבנות עולה בהתמדה, וכבר ממהרים פוליטיקאים ואנשי צבא לנהוג במנהג הישראלי המגונה. הם נוטלים את האחריות – ומשליכים אותה לעברם של אחרים, קוראים בקול "לא ידענו, לא שמענו, לא ראינו", ומפריחים לחלל האוויר בדותות באשר לאחראים לכישלון הקולוסאלי החמור בתולדות מדינת ישראל. כמובן, "זה לא הם", זה ה"אחרים".
יש לקוות שגם בעקבות דו"ח ועדת מירון יבינו הכל כי לא עוד. תמה עונת הכיסוי והחיפוי, הטיח והשפריץ. יש לעשות הכל לחשיפת האמת, ולהבאת האחראים לשאת בתוצאות מעשיהם. איננו מחפשים, חס וחלילה, אשמים כדי לתלותם בכיכר העיר. גם לא את ראשם של פוליטיקאים ואנשי צבא.
אם חפצי חיים אנחנו, כחברה וכמדינה, לא רק הש"ג צריך לשאת בתוצאות, אלא גם המופקדים עליו, לרבות העומדים בראש המערכות השונות. סמכות גוררת עמה אחריות. וכשם שיש אבות להצלחה, גם הכישלון אינו יכול להישאר יתום.
תורת ישראל מלמדת אותנו שעלינו לתת גם "דין" גם "חשבון". דין – על מה שנעשה, וחשבון – על מה שיכולנו והיינו צריכים וחייבים לעשות – ולא עשינו.
