גלאט כושר וגלאט יושר 

מעשה בסוחר יהודי רב תושייה, שבנה לעצמו רפת גדולה בפאתי ניו יורק לייצור חלב. משבא חברו לבקרו, ראה שהוא משקה את פרותיו בחלב במקום מים. עמד ותמה: "איני מבין כיצד אתה מרוויח, אם אתה משקה את פרותיך בחלב, ומוציא מהן חלב, רווח מניין?". חייך הסוחר והשיבו: "פשוט מאד. אני משקה אותן 'חלב עכו"ם' ומוכר את חלבן כ'חלב ישראל'…

זר לא יבין זאת. אך כל הבקי, ולו מעט, ב"עסקי הכשרות" ידע מה רב הפוטנציאל הטמון בהם. לפי נתונים שונים, בארה"ב לבדה אלה מגלגלים מחזור עסקים של למעלה ממיליארד(!) דולר, כשחלק גדול מהשוק מיועד ללא יהודים שמקפידים לצרוך מוצרים כשרים בשל האמונה באיכותם ובטיבם הבריאותי.

המקום הרב שמיוחד בסוף פרשת שמיני לנושא הכשרות עשוי לעורר פליאה בעיני מי שאינו מצוי בעולמה של תורה. בעוד שפרקי הלכה שלמים, דוגמת דיני רצח וגנבה, מכר מקרקעין או הלכות שבת, המורכבות והמסובכות, נזכרות בתורה רק ברמז, והן כ"הררים התלויים בשערה", מקדישה התורה עשרות פסוקים לתיאור פרטני של מיני המאכלים המותרים והאסורים. זאת, עוד קודם שירדנו לטעמה של מצווה זו, שלא תמיד ברור לאשורו, ולא אחת נדמה כ"גזרה", לא מצווה שכלית אלא "מצווה שִמְעִית",  שהגיונה עמום ולוט בערפל.

לצד פרטי ההלכות, עמדו נושאי הכשרות גם במרכזם של פולמוסים חברתיים וכלכליים רבי משמעות. לא אחת, דרישות הכשרות מייקרות את מחירו של מוצר בעשרות (אם לא מאות) אחוזים. מכאן פתח גדול גם לרמייה, גם לגזל ועשיית עושר ולא במשפט, גם לריב על סמכויות ומחלוקות אינספור. ולא אחת כל אלה נעשים על גבם של צרכנים תמימים שאינם בקיאים ברזי הכשרות וסבורים שכל המרבה בחותמות "כשרות מהדרין" (דומה שגם מונח אחרון זה נוצר רק לצורכי השאת רווחים ואינו מוכר בהלכה הקלאסית אלא בהקשר לדיני החנוכה בלבד) אכן משובח הוא.

לנוכח האינטרסים הבלתי-כשרותיים בעליל שמעורבים תדיר בענייני הכשרות, אין זה מפליא שמהלכים המבקשים לתקן מעוות זה, דוגמת "רפורמת הכשרות" המדוברת כיום, זוכים לביקורת עזה. זו אינה בוחלת לעתים בהאשמות נלוזות, דוגמת "רפורמיות" רחמ"ל, דיבת שווא שרחוקה מן האמת מרחק ת"ק פרסה.

אין חדש תחת השמש. ספרות השו"ת רוויה במאות רבות של תשובות בענייני שחיטה ושוחטים, כשרויות ומחלוקות בין רבנים, כשזה מתיר וחברו אוסר. ולא אחת נחשפות אגבן ובאמצעותן פניו הגדולות והרגישות של חכם ההלכה.

כך, למשל, בתשובתו המופתית של רבי אהרן וואלקין, בעל שו"ת "זקן אהרן", שנדרש להכריע בדינו של שו"ב [=שוחט ובודק] "שהנשים השכנות הוציאו עליו קול מכוער, שראוהו יוצא ונכנס לבית פרוצה וחשודה לזנות".

למותר לומר שהרב וואלקין אינו מקל ראש בהשלכותיה של שמועה זו. עם זאת, כאיש הלכה מובהק אין הוא ממהר ל'הרשיע' את השוחט על בסיס שמועות בעלמא, שאינן מגובות בראיות מוצקות. למעלה מכך: הוא נותן דעתו גם להשלכות החמורות שתהיינה ל'משפט שדה' מעין זה, של הדחת שוחט רק בשל 'שמועות' שטרם הוכחו.

וכך הוא כותב: "והנה, אם כי מכוער הדבר מאד, וגם אני מרחוק הנני נרעש ונפחד לשמוע כזה על מְשָרֵת בקודש, שנצרך להיות מצוין ביראת שמים שכם [=חלק] אחד יותר על סתם בני אדם, אבל בכל זאת, בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלוקים אני ירא לשפוך עליו את כל חמתי, ולירד לחייו לקפח פרנסתו דההוא גברא דתלי ביה טפלי [=של אותו אדם, שתלויים בו ילדים], וכל גופא מרתע בי [=וכל גופי רועד] להיות שוחט ולשחוט אב לבנים ובעל לאשה על יסוד שמועות קלוטות כאלו. ולמדתי קל וחומר לעצמי מיניה דידיה גופא [=ממנו עצמו]. השתא [=עכשו, אם] שו"ב ששוחט בהמות, אם ידיו מרתתות [=רועדות], שחיטתו פסולה, כל שכן אני, שבאתי לשחוט נפשות אדם. ולא רק ידי, אלא כל גופאי [=גופי] מרתת, היאך אוכל לשוחטו בשעה שעל פי דין תורה אין יסוד לזה? האם אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה? ואם התורה חסה למצוא זכות על חשוד לעריות, לומר עליו שאינו חשוד לשחיטה, ואנן ניקום [=ואנו נקום] ונאסור, הייתכן?". כפתרון מעשי הוא מציע אפוא שהשוחט לא יודח מכהונתו, אך יוטל עליו פיקוח מצד אנשים נוספים שישגיחו על מעשיו.

תשובה אמיצה נוספת יצאה מתחת ידיו של ר' משה פינשטיין, בעל ה"אגרות משה", בעניינו של משגיח כשרות שנפטר לבית עולמו צעיר לימים, והותיר את משפחתו ללא פרנסה. אלמנתו ביקשה להמשיך את עסקי ההשגחה, אך כמובן מיד יצאו עוררין על כך. לצד הימָנוּתוּ עם חוגי "אגודת ישראל" ופסיקתו השמרנית דרך כלל, היה ר' משה רגיש מאין כמוהו למצוקותיהם האנושיות של בני אדם. רגישות זו מאפיינת את כל תשובותיו. כך בדיני עגונות, כך בדיני אנשים עם מוגבלות וכך בדיני כשרות.

ראשית לכל קבע ר' משה כי בהתקיים כמה תנאים אין כל מניעה  הלכתית אמיתית למינוי אישה כמשגיחת כשרות. לאחר מכן, במהלך אמיץ מאד מבחינתו, לנוכח מעמדו והסביבה שבה חי ופעל, התיר לאלמנה להמשיך את עסק ההשגחה של בעלה, על מנת למנוע את הכרתת מטה לחמה, תוך שהוא מציע מספר תנאים 'מְאַזְנִים' שיפיגו את חששם של המלעיזים והמחמירים למיניהם.

לצד תשובות רגישות אלה, קיימות לא מעט תשובות אחרות שחושפות מעשי שחיתות ומאבקים בעלי פוטנציאל הרסני בתחום הכשרות, שאין בינם לתורת ישראל וערכיה כל זיקה ממשית.

אכן, ארוכה הדרך לכשרות. בעלי עסקים סיפרו לא אחת שבעסק שלהם "משגיח לא בא", אפילו "לא מצלצל", אלא בסוף החודש, עֵת פדיון שכרו. שומה על מנהיגי הדור ודַבָּרָיו לתקן מעוות זה, על מנת להבטיח שהאוכל הבא אל פינו יהא לא רק "גלאט כושר" אלא גם "גלאט יושר", ולא רק כשר אלא גם רחוק מן הסירחון והדומה לו.

(שמיני תשפ"ב)