סוריה – והגדת לבנך?

הרב חן שריג

ליל הסדר מתחיל עבורי בזיכרון על סבי פנחס שקרקה, שאני קרוי על שמו, שקרא את הגדת הפסח בתעלות הביוב בוורשה, שעה שהגטו ושאר בני משפחתו עלו בלהבות. הדברים הבאים נכתבים לעילוי נשמתם.
ולהבדיל. מה שמתרחש בשנים האחרונות בסוריה, לא יכול שלא להרעיד את אמות הסיפים של כל נפש יהודית: שש שנים, שש מאות אלף הרוגים, מוות בגזים ובמיתות משונות. הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, כינה את המתרחש בסוריה שואה, כך גם עשה הרב ישראל מאיר לאו. אך מה ניתן לצפות מרבנים, משרי ממשלה ומכל יהודי לנהוג בשעה שמתחוללת שואה סמוך מאוד לגבולות ארצו?
בכסלו השנה כתבתי לחבריי לארגון בית הלל, כי "ההיסטוריה תשפוט את מחזור 2016 של מנהיגי העולם – כולל מנהיגי מדינתנו – שידעו על הזוועות ולא עשו כלום. מי ייתן ובכל שנה ושנה, ביום השואה הסורי, יונחו תמונותיהם ושמותיהם של מנהיגים אלו בכל כיתות העולם, ויאמרו כולם בקול: אלו המנהיגים שהיו, שידעו, ששתקו – ובמקום להתאחד יחד… לא עשו דבר". תהיתי כיצד ידונו עוד שנים את ההנהגה הדתית של היהודים לנוכח הפשעים המזעזעים רק מרחק כמה קילומטרים מהם, וביקשתי מההנהגה התורנית לקום היום יחד, להילחם ולדרוש ממנהיגי הארץ והעולם: "חדלו מכל עיסוקיכם… והראו…שהעולם לא מוכן עוד!" תפילתי נענתה, ובעשרה בטבת ערך ארגון רבני ורבניות בית הלל כנס מרשים בנושא זה בהשתתפות קהל רב. בר"ח ניסן יצא מבית המדרש ההלכתי של 'בית הלל', ובראשו הרב עמית קולא, מאמר הלכתי מקיף וחשוב בנושא זה.
אל מול הקול היהודי החשוב שעוררו הרבנים, ובראשם הרבנים הראשיים, קמים כתמיד אלו המקשים קושיות.
יש שיקשה "באבוד רשעים רינה"! אף אתה אמור לו כהלכות הפסח – יום חירותנו, יום ניצחוננו על המצריים, האכזריים שבאויבנו, ואף על פי כן חוץ מהיום הראשון, בכל ימות הפסח אסר עלינו הקב"ה לשיר את ההלל: "אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?". זהו המוסר הא-לוהי המשותף לכל המאמין ב"נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו". הגופות הנערמות ברחובות חלב ואידליב, הן גוויות אדם שנברא בצלם ובדמות.
אחר יקום ויטען "מה העבודה הזאת לכם?" וכי נסייע למי שאולי בעתיד יהיה אויבנו? אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו – אין מפטירין בראש השנה אלא את זעקת ישמעאל "וישמע אל קול הנער באשר הוא שם", כפי שהוא שם ולא כפי שיהיה. כדברי ר' יצחק: "אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה". לפיכך את הילד הסורי עלינו לדון כפי שהוא עכשיו בשעה זו מתבוסס בדמו, אולם על עצמנו נתהה, כיצד דנים אותנו בשמיים בשעה נוראה זו שאנו מעלימים אוזננו אל הקולות באשר הם שם!
ולזה שיאמר "עניי עירך קודמין" – ואמרת אליו את דברי החת"ם סופר, שאם לעניי עירך יש מה לאכול ולעניי עיר אחרת אין, "עניי עיר אחרת קודמין לעניי עירך – דהתאב תאב קודם" (יו"ד, סימן רלא).
ולמי שאינו יודע לשאול ותוהה על מה המהומה, "את פתח לו" – עד מתי אנו ושאר אזרחי העולם נשב ב'אל תעשה עד ש(אם) נחליט כי הגיע העת לפעול ולעשות מעשה, אילו זוועת עוד צריכות עינינו לראות שלא ראו? מהו מניין המתים שבו נאמר כי הגיעה השעה ומה עוד צריך לקרות בשביל לשבור את חומת האדישות? בורות הריגה? תאי גזים? מתי נקום ונצעק: עד כאן!
ולזה שישאל מדוע מכל האומות זה תפקידנו? יש להזכיר לו, "בתחילה היו אבותינו" נרצחים והעולם עמד מנגד ושתק. אך כמו אז, גם היום העולם עומד מנגד. אלא שהפעם אנחנו חלק מן העולם ואיננו רשאים לעמוד מנגד, כי אנו יודעים טוב יותר מכל האומות את משמעות המילים "והעולם שותק". ולא עוד אלא שאנו הבטחנו לעולם – "לעולם לא עוד" והבטחות יש לקיים, שכן ביום מן הימים ההיסטוריה וילדינו ישאלו אותנו – מה אתם עשיתם, בשעה שידעתם על הזוועות שנעשו רק כמה קילומטרים מכם? ואנו נאלץ להשיב להם תשובות קשות.
ומעבר לכל אלו יש לדעת, כי הדגל והסימן של האומה היהודית זה רחמנים! "ג' סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים", ועל סימן זה נבחנת ההנהגה היהודית, כדוגמת משה שחס על הגדי ורבי יהודה הנשיא שנענש על שלא ריחם על בע"ח. כי בתורתנו הקדושה נאמר "ורחמיו על כל מעשיו", והקב"ה ציווה אותנו על כך: "מה אני רחום וחנון אף אתה אהיה רחום וחנון" – ובאיזו זכות נתחמק מהצו האלוקי הזה?
וכיצד נגיע ליום הכיפורים, כשסיפור יונה והאדישות המתגלה כלפי "שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם", מאה ועשרים אלף בני נינווה, יהיה בעצם סיפור האדישות שלנו כלפי מיליוני בני סוריה?
ובאיזו זכות נצעק בשעת הנעילה "שמע קולנו… חוס ורחם עלינו… אל תתעלם מתחינתנו", כשאנו לא שמענו, לא ריחמנו והתעלמנו?
כתב הרמב"ם: "ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל, שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה, וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להידמות בהם. הוא אומר 'ורחמיו על כל מעשיו', וכל המרחם מרחמין עליו, שנאמר 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'" (עבדים ט, ח).
בפרשתנו נאמר "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי". תורתנו מוסיפה ומזהירה "וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ". זוהי שעתנו הגדולה לקיים את הציווי הגדול – להתקדש! לטהר את הנפש הבהמית הרומסת בימינו את העולם כולו. נפש האדישות, נפש "האכזריות והעזות" ולהחליפה בנפש ישראל קדושים, נפש "צדיקים רחמנים". זוהי שעתנו לקדש את עצמנו, לקדש שם שמיים – "וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי"!
מי יתן והקב"ה יפתח את שער הרחמים בלבנו ובלב העולם. ויתקיים בנו ובעולם כולו דברי הנביא יחזקאל "וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר". מי ייתן והקב"ה יסיר את לב האבן מקרבנו, את האדישות, את ההתעלמות, ויתן לנו לב בשר, לב שמרגיש, לב ששומע ורואה, לב מרחם, לב שלא יכול להתעלם, לב יהודי!
(הכותב הוא חבר ארגון רבני ורבניות בית הלל)
(שמיני תשעז)