קטניות – חלק א'

בקרב יוצאי אשכנז (במיוחד אבל לא רק) קיים איזשהו פרדוקס בפסח. מצד אחד, מדובר בחג לכל דבר, ובחג כידוע יש לשמוח במאכל ובמשתה, בבשר וביין. אך מצד שני, החומרות שהצטברו במהלך השנים מחשש הקרבה לחמץ, יצרו מציאות בה גם בעולם השפע של ימינו, יש מחסור חמור במזון עשיר ומשביע בפסח. וכשהמצה איננה משביעה, ובשר אוכלים רק פעם אחת ביום, כל שנותר להציע הוא תפוחי אדמה וביצים, ולך תחיה מזה שבעה ימים.
ללא ספק, החומרה העיקרית שאחראית על המחסור במוצרי מזון היא חומרת הקטניות. איסור זה מלווה את בני אשכנז מאות בשנים, עד כי אצל רבים קטניות נתפסות כחמץ של ממש אם לא חמור מכך. בשל איסור זה נמנעים יוצאי אשכנז מלאכול אורז, חומוס, שעועית, תירס, ועוד מיני קטנית בפסח, ואף אסורים בשל כך במוצרים רבים המכילים שמנים שנעשו מקטנית – שוקולדים, חטיפים, ממרחים ועוד. ללא ספק, יש כאן צמצום משמעותי של מוצרי הצריכה לפסח.
ביטול שמחה
האם יש מקום לחומרה זאת בימינו? כמובן, אין בכוונתנו וביכולתנו לבטל מנהג שהשתרש עמוק בקהילות גדולות בישראל. ואולם, לכל הפחות, דומה שאנו מחויבים בעקבות מציאות זו להקל בדיני הקטניות עד כמה שניתן. טרם שנרד לפרטים נבהיר יותר לעומק מדוע מגמת ההקלה מתבקשת כאן.
נפתח בהסבר שמציע רבנו מנוח מנרבונה למנהג איסור הקטניות (פירוש על רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ה, א):
”כתוב בספר המנהגות ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח, מפני שהן מחמיצין, ועל כן נקראים חימצי. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם שום חימוץ, אלא מפני שאין צריך לאכול קטניות במועד, שהרי כתוב 'ושמחת בחגך' ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות. ואין ספק שאם רצה לאכול זרעונים בפסח וכיוצא בו בשאר מיני קטניות מותר, ואין בזה חשש איסור כלל".
רבנו מנוח מעלה כאן נקודה חשובה ביותר. לדבריו, חומרת הקטניות איננה איסור או גזירה אלא מנהג. איסור או גזירה הם הלכה שמקורה בבית דין שראה לנכון לאסור דבר מותר בשל קרבתו לאיסור. כך היה ניתן להעלות על הדעת שרבנים אסרו את הקטניות מפני שהן מחמיצות. אך רבנו מונח שולל אפשרות זו בשל העובדה שאין בקטניות מעשה חימוץ כלל. לכן הוא מעלה את הסברא שמקור החומרה היא במנהג עממי, שצמח מלמטה, מהמון העם, ומנהג שכזה, לשיטתו, אינו מחייב.
הדבר המעניין כאן הוא ההסבר למנהג. לדברי רבנו מנוח, דווקא החובה לשמוח ברגל היא שאוסרת את אכילת הקטניות, שכן אלו אינן מאכל מספיק מכובד בחג. קשה להתעלם מהאירוניה שניצבת בפנינו. הנה כי כן, דווקא המנהג שבא לשמור על שמחת החג, לפי הסבר זה, הוא שגורם בימינו לאנשים רבים להתבטל ממנה, כאשר הם מוגבלים מאד במזון. האם לא רק משום כך יש להקל במנהג זה?
איחוד משפחות
סיבה שנייה שמובילה אותנו לדרוש להקל בחומרה זו היא מציאות של קשרים בין עדתיים הרווחת בימינו. כאשר מדובר במנהגים שקשורים לבית הכנסת, ניתן להבין מדוע כל קהילה צריכה לשמר את מנהגיה. אך כאשר מדובר במנהג הנוגע למאכלים העולים של שולחנן של משפחות – קשה מאוד לקיים אותו כשמדובר במשפחות מעורבות.
הנה כי כן, ניטול לדוגמה פסק הלכה שנכתב בשם הרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף, פסח):
"אשה ספרדיה שהייתה נוהגת היתר בבית הוריה, ונישאת לאשכנזי, אין ראוי שתבשל בבית בעלה אורז לעצמה בפסח. ומכל מקום כשהולכת לבית אביה מותר לה לאכול עמהם, שמכיוון שארץ ישראל אתריה דמרן, לא אמרינן שקיבלה עליה מנהג ארצות אשכנז לגמרי".
הווה אומר: ספרדיה יכולה לאכול קטניות בבית הוריה, אך כשהיא עם בעלה אין הדבר ראוי (ודוק: לא אסור). אין זה המקום להיכנס לדיון מקיף בסוגיה אבל כבר ממבט ראשון ניבטת כאן מוזרות – וכי ייתכן שמה שמותר לאישה לאכול יהיה אסור לבעלה? ומה קורה עם ילדיה הולכים עמה לבית הוריה – היעלה על הדעת שהיא תאכל קטניות בעוד הם נמנעים מכך, בהתאם למנהג האב?
וגם אם נאמר שהאישה הולכת בעקבות בעלה, מה נאמר על אותו הזוג שבא להתארח לליל הסדר אצל ההורים? היעלה על הדעת שאותו בעל לא יוכל לאכול את מה שכולם אוכלים שם? אני מכיר אישית בעלת בית שכל ליל סדר צריכה להכין לפחות שלוש מנות מכל מאכל, רק כדי לצאת ידי חובת מנהגי חתניה השונים. היעלה על הדעת לקבל מציאות שכזו?
הזוגות המעורבים ובכלל חזרת ישראל לארצו מחייבת כיום אפוא מאמץ לאיחוד המנהגים. אז כאמור, עקירת מנהג משורשו איננה אפשרית לעת עתה, אך לכל הפחות מחובתנו להקל במקום שניתן בסוגיה זו כדי לקרב את העדות אחת לשנייה. הסבר מפורט של ההקלות נציע ברשימה הבאה.
(ויקרא תשעה)