להחמיר אבל לא להסתגף

את החג צריך לעבור בראש ובראשונה בשמחה, בשלום ובקירוב לבבות. אחרת, מה עשינו?

לחג הפסח יצא שם של חג שבו אנו נשארים רעבים. זה לא רק בגלל שמצה פחות משביעה מלחם. השתרשה איזו תפיסה שבחג הפסח אנו מוותרים מראש על ההנאה שבאכילה.

הסיבה לתפיסה הזו מושרשת עמוק בהלכה. כידוע, בפסח אנו מקפידים להתרחק מכל בדל של חמץ. אנו לא רק נמנעים מלאכול אותו; אנו אסורים גם ליהנות ממנו, ובכלל אנו מצווים שחמץ בכלל לא יהיה בבעלותנו במשך שבעת ימי החג. נוסיף לכך את העונש המחמיר על אכילת חמץ (כרת) ואת הכלל שחמץ בפסח לא בטל בתערובת, ואפילו בשישים, ונבין מדוע מתייחסים אליו בכזו חומרה. התוצאה של אותה חומרה היא, שאנו מעדיפים להימנע מלאכול כל דבר שיש בו חשש חמץ מאשר "להסתכן" באכילה. כך נמצא שבפסח לא נהגו לאכול הרבה מוצרי מזון שאותם נהגו לאכול לאורך השנה.

החשש הזה מחמץ הוא כידוע אחד הטעמים המרכזיים לאיסור אכילת קטניות אצל האשכנזים (וחלק מהמרוקאים). הדמיון שבין זרעי הקטניות לזרעי החיטה והשעורה, והחשש מפני עירובם של גרעיני חיטה בגרגירי הקטניות, גרם לקהילות רבות לאורך ההיסטוריה להימנע מאכילת קטניות, ומכאן האיסור שהתקבע במנהג. איסור זה התנפח אצל אנשים שונים גם למוצרים המופקים מהקטניות, כמו שמן, וגם לתערובת של קטניות, מה שמקשה מאד על אכילת מוצרי מזון רבים בפסח.

מנהג אחר, מאד מגביל, הוא השרויה. מחשש שמא נותר מעט קמח במצה שלא נילוש ונאפה, יש שמחמירים שלא לאכול את המצה יחד עם דברים רטובים, מחשש שהרטיבות תחמיץ את הקמח. כך נאסר כל שימוש באכילת מצה עם ממרחים או שימוש בקמח מצה לבישול, טיגון ואפייה. מי שלקח מנהג זה אל הקצה הם חסידי חב"ד אשר מחמירים אפילו בכיסוי המצות, שמא ייפול עליהן דבר לח, ובכלל מרחיקים כל דבר רטוב מהן.

חומרות בפסח הן דבר מבורך. יסודן במנהג אבות, שאנו ממשיכים בדבקות. גם ההתרחקות היתירה מחמץ היא ראויה. אבל כמו בכל דבר בחיים, גם כאן חשוב להקפיד לנהוג באיזון. אסור לתת לחומרות שבהן אנו אוחזים לבטל מאתנו מצוות חג מרכזית, והיא השמחה. הנה, כך כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (ו, יז):

"שבעת ימי הפסח… חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'… כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין".

שמחה היא באוכל שאנו אוכלים. בזמן המקדש הדבר בא לידי ביטוי בקרבנות השלמים שהקרבנו, ואליהם צוונו לצרף אורחים, יתומים ואלמנות. כיום הדבר בא לידי ביטוי בסעודות חג עשירות ומאכלים ערבים, כל אחד לפי טעמו. מעניין לראות, שעל פי אחד מהראשונים, רבנו מנוח בן יעקב (פרובנס; סוף המאה ה-13), זהו הטעם לאיסור הקטניות בפסח:

"ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח… מפני שאין צריך לאכול קטניות במועד, שהרי כתוב 'ושמחת בחגך' ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות".

הנה כי כן, שמחה היא מצווה מדאורייתא, ויש לקיימה בפסח במאכל ומשתה. האם אין זה שיקול שצריך להיכנס עמוק להלכה? לדעתי כן. לצד החומרות, שמונעות מאתנו לאכול, יש לזכור שמצווה גם לחגוג בפסח, ועל כן אנו מצווים לאכול. לכן צריך לשמור על איזון בריא. לא יעלה בעיניי על הדעת שחג הפסח ייתפס כחג שבו אנו נשארים רעבים. התדמית הזו מחמיצה את החג ורחוקה מציווי התורה.

אז איך עושים את זה? גם כשמחמירים צריך לעשות זאת בשום שכל. אסור לרדוף אחרי קולות אבל מצד שני אסור גם לנהוג כסומא בארובה ולהחמיר בכל דבר בלי דעת. חובה לשמר מנהגים אבל לא להקצין ולנפח אותם מעבר לכל פרופורציה. אני יכול להחמיר על עצמי אבל לא על חשבונם של אחרים, ובמיוחד לא על חשבונו של הציבור. את החג צריך לעבור בראש ובראשונה בשמחה, בשלום ובקירוב לבבות. אחרת, מה עשינו?

(פסח תשפ"ג)