פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)ליל הסדר משמש כקורס מבוא, ואם תרצו – קורס חובה – באחווה ובסולידריות יהודית. הוא מלמד אותנו שאיננו יכולים ליהנות מהאוכל עד שנחלוק אותו עם אחרים. איננו בני חורין אמתיים אם אחרים עדיין משועבדים.
יציאת מצרים השפיעה גם על הוגים כמו ג'ון לוק ותומס ג'פרסון בגיבוש משנת החירות. מעשה יציאת מצרים מלמדנו שעַם יכול לשחרר את עצמו מעול השעבוד. ליצור חברה שבה הכל שווים. זהו הנארטיב החשוב ביותר של העולם המערבי.
אם תרצו, הרי זו ההגדה של פסח שהייתה לאחד הטקסטים המכוננים של יהודי בן ימינו. כך, בוודאי במקומות שבהם ליל הסדר הוא חוויה מרגשת ובלתי נשכחת, יציאה מתלאות היום יום ותחושה של מלכות-לשעה, "שעת סיפור" מגילת האש הגדולה של העם היהודי, סיפור יציאתו משעבוד לגאולה. כך גם באותם מקומות, שבהם הופך לא אחת ליל הסדר לסיר לחץ משפחתי גדול, שבו נפתחים מחדש מתחים ישנים, פירוק והרכבה של כעסים, תסכולים וקנאות. אלו ואלו, משוררים על פה את "מה נשתנה" ואת "עבדים היינו", פותחים בגנות וחותמים בשבח, וגם אחד מי יודע וחד גדיא זכורים לטוב.
אחד המסרים המרכזיים של ההגדה ושל ליל הסדר כולו הוא השילוב בין חובת הרגישות לחובת התגובה. יהודי חייב להיות עֵר ורגיש לנעשה סביבו. אסור לו להישאר אדיש. אין לו רשות לעצום עיניו לנוכח אחיו ואחיותיו הנמצאים בשבי, בצרה ובצוקה, או עקורים מבתיהם במשך כשנה וחצי. אסור לו לאטום אוזניו ולבו לקול ומראה שוועת עניים המכתתים רגליהם בערבו של יום ומחטטים בפחי האשפה כדי למצוא מעט שאריות מזון להחיות את נפשם. אין לו רשות לעצום עיניו למראה ילדים מוכים וחבולים המצויים בסיכון יומיומי, או לנוכח קשישים המבלים את שארית ימיהם עזובים, ונשכחים, חסרי כל.
חלק ניכר ממנהגי הלילה (דוגמת נטילת הידיים הראשונה, הגבהת הקערה, האפיקומן וכיוצא באלה) נועדו לשמש "מסע התעוררות" מזורז עבור כולנו, המסובים לשולחן הסדר, והכל כדי לעורר את רגישותנו, כדי שישאלו". שלא נקבל את הכל כמובן מאליו. שלא ניוותר אדישים או "עומדים מן הצד".
אולם, היציאה מאדישות, וחובת הרגישות לסובב ולאחר אינן מספיקות. מהלכו של ליל הסדר מורה אותנו שליהודי אסור לשמור על "זכות השתיקה". אין הוא יכול לעמוד מנגד, לנוכח הנעשה סביבו. בין אם שאלותיו מציקות וטורדניות, כשאלות הבן הרשע, ובין אם שאלותיו מחייבות את המשיב למאמץ אינטלקטואלי גדול, כשאלות הבן החכם, הוא חייב לשאול.
הפלורליזם של שולחן הסדר, שבו מסבים בצוותא הרשע והחכם, התם וה"שאינו יודע", הוא מסממני ההיכר המובהקים ביותר של המורשת היהודית. ושמא אין זה מפליא שקריאת "מה נשתנה" (שאפשר ובראשיתה לא הייתה כלל סדרת שאלות אלא קריאת חיווי שנועדה לבאר את טיבו של הסדר), הפכה והייתה אב טיפוס למקשנים יהודים לדורותיהם.
קריאת-שאלת "מה נשתנה", מבטאת את הדינמיות של העולם, ואת חובתנו להיענות לאתגרים המשתנים בכל דור ודור.
לחובת הרגישות לנעשה סביבנו יש ביטויים רבים בלילה הזה. כך, למשל, הכרזת "כל דיכפין ייתי ויכול". ידועה השאלה בדבר טיבה של הכרזה זו, שנאמרת, למרבה הפלא, לאחר שאנו נמצאים כבר בבית, מסובים ליד שולחן הסדר. ותשובתה בצדה: אפשר שאין כאן הזמנה כלל, אלא הכרזה. בדומה להכרזה שנאמרת בקול גדול בפרשת עגלה ערופה, "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (שעליה אמרו חז"ל: וכי תעלה על דעתך שזקני בי"ד שופכים דם? אלא שלא בא לכאן עני ופטרנוהו בלא לינה"), גם בליל הסדר אנו מכריזים: אנו ערים למציאות. לא נותרנו אדישים. עשינו ונעשה כל שביכולתנו כדי שלא ייוותר אדם אחד, רעב, שאין לו מקום לאכול.
רגישות זו מתחייבת גם כלפי הצעירים שבחבורה, דור העתיד. הגמרא בפסחים (קט, ע"ב) קובעת הלכה ולפיה "חוטפין מצות בלילי פסחים". לצד הפירוש העממי, שראה במנהג זה מקור לגניבת האפיקומן, פירשוהו חכמים הראשונים כהלכה שמחייבת כל יהודי להיפנות מעיסוקיו החשובים, ולמהר לסעודת הערב בביתו. עד כדי כך, שאמרו עליו על רבי עקיבא, השקדן הגדול מגדולי התנאים (שכזכור, ניתק מביתו למשך עשרים וארבע שנה כדי ללמוד תורה) ש"מימיו לא אמר 'הגיעה עת לעמוד מבית המדרש' [=ולהפסיק את לימוד התורה] פרט לערבי פסחים ולילי יום הכיפורים".
ויש כאן מסר גדול: למרות חשיבותה של מצוות תלמוד תורה, השקולה כנגד הכל והיא מן הדברים שאין להם שיעור, לפעמים צריך לסגור את הגמרא. כאשר רואים תינוקות "ישנים", תינוקות שנשבו נטולי כל קשר למורשתם היהודית, מצווה לעמוד מבית המדרש, לעזוב הכל ולהשיבם אלינו.
הגדה יהודית אינה סיפור דברים היסטורי בעלמא, הפלגה למחוזות הדמיון של העבר. הגדה יהודית היא "קולה של אמא", האם היהודייה – גם האב – הדואגת, קול עבר, הנשמע בהווה ופניו צופות פני עתיד. הגדה אינה מעשה של התנתקות אלא התחברות. התחברות למורשת העבר, רגישות למ
