להתחבר

הרב ד"ר אברהם ליפשיץ
יו"ר החמ"ד
משרד החינוך

פרשת ויקרא, כמו חלק גדול מהספר כולו, עוסקת בקרבנות.
בקורבן העולה על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" הסביר אברבנאל: "לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו לפני ה'…וכל מאווייו וחפצו הם לדבקה בו". הקב"ה איננו זקוק לקרבן, האדם מבקש להביא את עצמו ורצונו לפני ה'.
ניר הלקמוס שאומנם זה המדד ולא משקל הבהמה העולה לקרבן, נוכל ללמוד מקומץ המנחה שמקריב העני.
"ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'…והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה' ".
"ונפש כי תקריב" אומר רש"י :" לא נאמר "נפש" בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". העשיר כשמקריב קרבן, הוא נותן חלק מעצמו, אצל העני הוא נותן את כל מה שיש לו . כך במדרש הגדול : " 'נפש כי תקריב'- תדע לך, שהרי לא היה לו אלא סאה חיטים למחית ביתו, נטלה וטחנה ועשאה סולת והביאה קרבן נשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הקריב".
ר' צדוק מלובלין (בצדקת הצדיק קצז) הסביר : " ונפש כי תקריב, שעני נפשו הוא מקריב, שנפשו מקושרת באותו דבר מועט". העני , מכיוון שיש לו מעט, הוא מחובר מאוד למה שיש לו, שם כל חייו הגשמיים, ואליהם הוא מחובר. ואת עומק נפשו הוא מקריב לה'. הכלי יקר ראה במילה "נפש" מעבר לכך שהוא נותן את כל מה שיש לו: " העני נכנע בטבע ותמיד עיניו נשואות אל ה', נאמר בו נפש כי תקריב….אלא כל נפשו מקריב כליל לה' וכולו נעשה ברייה חדשה לכך נאמר במנחה זו קדש קדשים מאשה ה' רצונו לומר יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה". העני נמצא במקום נפשי התלוי בריבונו של עולם. זה מעבר לתלות הכספית. כל מהותו היא כביכול שייכת לה', אין לו משלו דבר. ולכן על מנחה זו נאמר "קדש קדשים". זה הרבה יותר ממי שהביא בהמה שמנה ומובחרת. הקב"ה מבקש את הלב ולא מסתנוור ממשקל העוף… ר' נחמן כתב על כך ( ספר השתפכות הנפש צז): "תפילת עני המבואר בזוהר הקדוש שהיא יקרה מאוד בעיני ה' יתברך…כי ע"י זה עיקר התשובה…וכשיתגבר להתפלל ולשוח לפניו יתברך איך שיוכל, מתוך מרירות עניותו בגשמיות ורוחניות, הקב"ה מרחם עליו ומקבלה, ולא עוד אלא שתפילה זו דווקא מגיע תיקונה עד אין סוף, כי תפילה זו יקרה מאוד אצל ה' יתברך…" תפילת העני ומנחת העני "מגיעים עד אין סוף". האדם העשיר שמביא בהמה, פעמים שהמעשה הוא חיצוני, לא נוגע ברצון הפנימי. העני נמצא שם כל חייו. ודווקא החיסרון שהוא מצוי בו, מביא אותו למקום זה.
על הערך הרב שיש לקרבנו של העני כשהוא בא מתוך כוונה טובה והבאת הרצון הפנימי לה', אנו מוצאים במדרש ( ויקרא רבה, ג') "מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה. ואמר: ראו מה הן מקריבות? מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה…" .
אמת המידה של הקרבן אינה כמותית אלא איכותית. "רחמנא ליבא בעי" והמבחן הוא, ליבו של האדם. רצונו ונפשו. הכהן במדרש, הסתכל על מה הוא קיבל, על עולם ה"חוץ" – כך הוא חשב שהדברים נמדדים, לכן הוא ביזה את קומץ הסולת. הוא לא ראה ללב, ל"תוך" לפנים, לרצון של האדם.
באופן בולט יותר המדגיש את הקשר המיוחד של הקב"ה עם העניים והדלים אנו מוצאים במדרש (שמות רבה פרשה ל"א) על הפסוק : " אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה.." לא עמך הוא העני אלא עמי הוא, וכן אמר דוד ' כי אתה עם עני תושיע' אין מידותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם- מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו, רואה קרובו נטמן מפניו שהוא מתבייש להשיח עמו לפי שהוא עני…ואם הוא עשיר הכל נדבקים בו. אבל הקב"ה אינו כן. מי הם עמו? העניים. רואה לעני ונדבק בו…". האנשים מתרחקים מהעניים ומתקרבים לעשירים (מעניין להבין לעומק תופעה זו) הקב"ה, לפי המדרש, בניגוד לפשט המילה "עמך" למד המדרש שהעני הוא עמו של הקב"ה. החיסרון של העני מביא אותו לתלות מוחלטת באנשים שמסביבו ותולה עיניו לה'. תחושה זו של חוסר וצימאון של העני, לשם מתחבר הקב"ה, למי שזקוק לו…
נתפלל כולנו, לבקש ללמוד ממידותיו של הקב"ה, להתחבר למי שחסר דווקא, וכל אחד ממקומו, להרגיש את תחושת העני והתלות המוחלטת בריבונו של עולם. או אז נהיה עמו. שנזכה.
(ויקרא תשעה)