השקט שאחרי ה'שבעה'

לכל "שבעת ימי שמחה" או להבדיל, שבעת ימי אבל, יש את ה"ויהי (לשון וי, קינה נהי ובכי) ביום השמיני" שלו, או ה"אחרי מות" שלו.

בחלוף ההתרגשות הגדולה, המון המלווים, מגיע הרִיק הגדול. השקט שלאחר ה'שבעה', בו מתרוקנים חדרי הבית מהמולת המנחמים, והאבל נותר לבדו, הוגה ובוהה בחלל (תרתי משמע), מחפש יד תומכת, שתסעד אותו גם "אחרי מות", ביום "שאחרי".

ביטוי עז לבדידות זו – שאינה זהה עם 'לבדיות' – נתן הרי"ד סולוביצ'יק ע"ה בדברים שאמר לאחר פטירת רעייתו האהובה, טוניה, שבחלוף חודשים שבהם סעד אותה, בביתו ובבית החולים, הכריעה אותה המחלה הקשה.

"האבלות שברה לא רק את חצי גופי כי אם את כל גופי, רוחי ונשמתי", כתב הרב לידידו השר ח"מ שפירא חודשים (!) לאחר מכן. "גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם לבי הקרוע ומורתח, כי כל עולמי התמוטט וחרב… יגוני מעיק עלי ואני נופל תחת נטל הצער ובדידות".

גם בחלוף הזמן לא שבה רוחו למקומו. ביטוי לכאבו ולשבר שלא ניתן להירפא, נתן הרי"ד ב"דרשת התשובה" שנאמרה כחצי שנה ויותר לאחר פטירת רעייתו: "הגעגועים לזה שהלך ואיננו קשים כשאול. הנפש יוצאת מגעגועים עד שאי אפשר להתגבר עליהם… לפני ימים אחדים שוב ישבתי וכתבתי את דרשת התשובה השנתית. תמיד הייתי מדבר עליה עם אשתי. היא הייתה עוזרת לי בגיבוש הרעיונות, בליטושם. גם השנה כתבתי את הדרשה, כשאני שואל אותה: 'אולי תוכלי לעזור לי? שמא כדאי להרחיב או לצמצם רעיון זה או אחר? שמא עלי להדגיש נקודה פלונית?'. שאלתי – אבל כל מענה לא בא. אפשר שהיה הֵד קול לשאלתי. אבל הוא נבלע עם משב הרוח באילנות ואליי לא הגיע".

שימת לב רבה ניתנה, כראוי וכנכון, ביום הזיכרון שחלף זה כבר, למשפחת השכול הצבאי, לרבבות בני המשפחות והידידים של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.

חשוב לזכור שלצדן קיימת משפחת שכול גדולה פי כמה, משפחת "השכול האזרחי". הורים שאיבדו את ילדיהם הקטנים, אחים ואחיות שאיבדו את בני משפחתם הקרובה שלא כדרך הטבע. תאונות דרכים ותאונות עבודה, מחלות קשות, מעשי התאבדות ושאר מרעין בישין.

ביוזמתם הברוכה של אנשים שחוו את השכול על בשרם, הוקמו עמותות שנועדו להקל מעט על סבלן של בני משפחת השכול האזרחי ולעורר אליהם מודעות הן מצד רשויות המדינה הן מצד הציבור. כך, למשל, עמותת "אמיצים" שהקימה הדס דיסין בעקבות אובדן בעלה למען אלמנים, אלמנות ויתומים צעירים; וכך עמותת "יקיר לי" – יד ולב לשכול, שהקים פיני רבינוביץ, אביה של דסי ע"ה.

בגיל 17 חלתה דסי בלימפומה. במהלך מחלתה עברה טיפולים רבים שכללו טיפולים כימותרפיים קשים והשתלת מח עצם. תוך כדי כך, סיימה את לימודי התיכון, ואף עשתה שירות לאומי כקומונרית בסניף "בני עקיבא" באפרת. דסי התמודדה עם מחלתה בעזרת שמחה שקרנה ממנה והפצתה לאחרים, שהמתיקה מעט את הכאב והסבל שחוותה. ביטוי לדרכה המיוחדת הוא השיר" עיגולי השמחה" שאותו חיברה בצורה ספונטנית תוך כדי השארת הודעה במענה קולי שנמצא רק לאחר מותה. תוכן השיר והמסרים העולים ממנו הפך לימים לנחלת הכלל והגיע למערכי לימוד בבסיסי צה"ל, למערך לימודי של משרד החינוך ולתוכניות לימוד בקהילות יהודיות בתפוצות. השיר עובד והולחן במספר לחנים, ומילותיו שימשו כהשראה למיכה שטרית, שכתב את השיר "שמחות קטנות" וביצע אותו יחד עם הזמר עמיר בניון.

הציון "אחרי מות" מלמד שלא ניתן לרפא לחלוטין את כאב האובדן, אך ביכולתה של קהילה הזוכרת את הנפטר להקל מעט על הבדידות והכאב שחווה משפחתו. מרכיב חשוב בכך הוא עצם ההכרה בשכול, ואי ההתעלמות הימנו, לרבות התעניינות במשפחות ובזכרם של הנפטרים.

קריאתו של הקב"ה למשה רבנו "אחרי מות", ביום שאחרי, "בזאת יבוא אהרן אל הקודש!", מבטאת גם את הצורך והערך שבהמשכיות. אכן, העולם לא יהיה עוד כשהיה. ובכל זאת, החיים חייבים וצריכים להמשיך.

הוריהם ויתומיהם של משפחת "היום השמיני" ראויים למלוא שימת הלב, האישית והציבורית. לא חמלה או רחמים, שלא די בהם כדי להפיג את הכאב והצער, אלא סיוע, רגישות ואנושיות.

(אחרי-קדושים תשפ"א)