עיוורון סובייקטיבי

הפרשה מזמנת אותנו לעסוק במשמעותנו כעם שנצווה להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש" (שמות י"ט ו'). גם האדם הפרטי מצווה לחתור לקדושה ולעשיית צדק חברתי. בין היתר מוזכר בפרשה הפסוק, "לא תקלל חרש ולִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל " (ויקרא י"ט, י"ד). איסור זה חוזר בצורה קצת שונה בספר דברים: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (כ"ז, י"ח). מהו גדר האיסור? לאיסור 'לפני עיוור' הוצעו – ארבעה פירושים. 1. עיוור – הוא בעל מום שעיניו סמויות, 'מכשול' – הוא חפץ, דבר מה ממשי המהווה נגף בדרכו של העיוור. לפירוש זה יש לפרש את איסור "לא תקלל חירש" בדרך דומה. 2. עיוור – הוא מי שאינו רואה את המכשול שהושם בדרכו, אף שאינו בעל מום. לעניין מכשול זה שאינו רואהו – הרי הוא כעיוור (אונקלוס). 3. עיוור – הוא מי שאינו יודע עובדות מסוימות, או שאינו מבין את המציאות כראוי, לפיכך 'מכשול'- היא עצה מכשילה שנותן אדם לאותו 'עיוור'. כך נתפרש האיסור בספרא וברמב"ם בספר המצוות (ל"ת רצ"ט). 4. המשמעות המפתיעה ביותר מובאת בתלמוד הבבלי, "תניא: אמר רבי נתן: מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: ולפני עיוור לא תתן מכשול" (פסחים כ"ב ע"ב). 'לפני עיוור' על פי הפירוש הזה – שאין לסייע ביד אדם לעבור על איסור או לגרום לו לעשות זאת. פירוש זה הוא הנדון ביותר בספרות ההלכה.
עיוורון, הוא היעדר כושר ראייה או חלקו, שאינו ניתן לתיקון באמצעות משקפיים או עדשות מגע.
בתלמוד יש מחלוקת בין רב יהודה לחכמים, האם סומא חייב במצוות או לא, (בבא קמא פ"ז ע"א). להלכה, "סומא אפילו בשתי עיניו, חייב בכל המצוות מן התורה" (מ"ב נ"ג ס"ק מ"א). יסוד הלכתי חשוב מובא אצל יולדת סומא ומשמש להרחבת ההיתר לחלל שבת עבור חולה גם בדברים שאין בהם צורך ישיר לרפואתו. בגמרא הובאו דברי הברייתא, "תנו רבנן, אם הייתה צריכה לנר, חברתה מדליקה לה את הנר" (שבת קכ"ח ע"ב), כלומר, אם היולדת מבקשת שידליקו נר בשבת עבורה, יש לעשות כן, משום שהיא בסכנה. שאלו בגמרא, "פשיטא", כלומר, מה החידוש בדברים הללו, הרי פשוט הדבר ומפורש במשנה "מיילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת" (שבת פי"ח מ"ג), משמע, שיש לחלל שבת עבור היולדת?! והשיבו, שמדובר ביולדת שהיא "סומא", כלומר עיוורת, ואינה רואה כלל בעיניה ולכן אין לה תועלת במה שידליקו נר. אולם בכל זאת היא מבקשת שידליקו נר, כדי שאם יארע איזה דבר, חברתה תוכל לראות ולעזור לה. להלכה, "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה… ומדליקין לה נר אפילו היא סומא. ומכל מקום, בכל מה שיכולין לשנות משנין" (או"ח ש"ל א'). וכתב המשנה ברורה: "ומדליקין לה נר אם הוא לילה, ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה, אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתה דיולדת כששרויה בחושך. וכתבו התוספות ישנים שלהי יומא, דמשום הכי אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום, נמי מדליקין" (שם סק"ג). מכאן למד הגאון בעל החזון איש שיש לזרז את מי שמלווה את היולדת שיסע עמה בשבת. כי בוודאי אין דעתה של היולדת מיושבת, והיא עלולה לבוא לידי סכנה מחמת לחצה כשהיא לבדה. ולכן יש ליסוע עמה לבית החולים, ולא לשלחה לבדה (אגרותיו ח"א סימן קמ"א). וכן מטעם זה מותר להזריק ליולדת זריקת "אפידורל" בלידתה, כדי ליישב את דעתה. הרי לפנינו הלכה, שגם כאשר אין כל צורך אובייקטיבי בהדלקת נר בשבת, הצורך הנפשי מהוה גורם הלכתי המתיר חילול שבת, ולכן, יש להדליק את הנר, "כדי לישב את דעתה" של היולדת, שתהיה רגועה בשעה שהיא שרויה בסכנה. לדין זה השלכה לחולים בכלל ואכמ"ל.
(קדושים תשעט)