ד"ר פנינה נויבירטספר ויקרא אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, נקרא על שם המילה הפותחת אותו – "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה". כידוע, האות "א", החותמת את המילה "ויקרא" הינה "אלף זעירא", הקטנה יותר מיתר האותיות. מדוע?
לשם הבנת משמעות האות "א" שבמילה "ויקרא" ראוי להידרש לפירוש רש"י (שם): "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה – לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג): "וקרא זה אל זה"". מפירוש זה עולה כי לשון "קריאה" הינה לשון ייעוד וחבה הננקטת במעמד מכונן, רגע לפני אמירה משמעותית או ציווי. עם זאת, ממשיך רש"י ומבאר: "אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד): "ויקר אלהים אל בלעם"". ישנו הבדל מהותי בין קריאתו של ה' למשה לבין קריאתו לבלעם. הקריאה למשה מבטאת יחס של קרבה וחום, הקריאה לבלעם מבטאת טומאה, קרי, וכן אקראיות ומקריות.
נמצאנו למדים, כי האות "א" שבמילה "ויקרא" מעידה על זהות האדם אליו קורא ה'. בשל גדלות משה נאמר עליו "ויקרא אל משה" – לשון חבה וייעוד. לעומת זאת, על דמויות מפוקפקות כבלעם הרשע נאמר "ויקר" – לשון טומאה ואקראיות. ביאור זה את תפקידה של האות "א" במילה "ויקרא" רק מחדד את השאלה בה פתחנו, אם אכן האות "א" היא אשר מבדילה בין לשון ייעוד וחיבה לבין לשון טומאה ואקראיות ראוי היה להדגיש אות זו ולא להקטינה?
הכלי יקר (שם) מציע פירוש נועז ועמוק לסוגיה זו. לדידו, הסיבה ל"א" הקטנה הפותחת את ספר ויקרא נעוצה בעובדה, כי גם בפניתו של הקב"ה למשה היה מימד מסוים של אקראיות, ובלשונו: "ע"כ נאמר לשון ויקר במשה ובבלעם להורות שהיו שוים בזה במה שהיתה בשניהם השגת מקרית נוסף על הראוי להם מצד עצמותם". לפי ביאור זה התגלותו של הקב"ה למשה שבפתח ספר ויקרא היתה מקרית, במובן בו היא היתה למעלה ממעלתו של משה. עם זאת, שונה ההתגלות האקראית של הקב"ה לבלעם מההתגלות האקראית של הקב"ה למשה. מעלתו של בלעם היתה נחותה וטמאה, לשון קרי – "ויקר", ואילו מעלתו של משה היתה טהורה ותמימה, ולא היה שייך בה לשון של טומאה ולכן נוספה בקריאת ה' אל משה האות "א" הקטנה כדי לשלול כל חשש של טומאה בהנהגת משה, ובמילותיו: "לפי שלשון ויקר משמע לשון ארעי דהיינו המקרה ומשמע גם לשון טומאה וזה אינו שייך כלל כלפי משה חלילה, לכך נכתבה האל"ף אצל משה להוציאו מן לשון מקרה של טומאה".
בכפוף לכך, מדגיש הכלי יקר, כי הגילוי האלקי לו זכה משה היה למעלה ממדרגתו ומהכנתו, ולכן הקריאה אליו מופיעה עם "א" קטנה, ובלשונו: "ומ"מ נכתבה האל"ף זעירא לקרות ויקר להורות שגם נבואת משה היתה ארעי". מדוע זכה משה לגילוי אשר הוא למעלה ממדרגתו? מבאר הכלי יקר, שזכותם של בני ישראל, ושליחותו של משה בהנהגת בני ישראל – הן אשר עמדו למשה, ומכוחן זכה משה לגילוי עצום, אפילו גדול ממעלותיו הסגוליות, ובלשונו: "אלא ודאי שבמעלות הנבואה הוא מדבר שזכה משה לויקר והיינו לנבואה מקרית שנתוספה לו יתר מכדי הכנתו שדבר ה' אתו פנים אל פנים בזכות ישראל ולא בעבור עצמותו, וזה"ש לצורך ישראל דבר עמו לצרכם זכה להוספה זו ולא לצורך עצמותו כמ"ש ולא קם נביא בישראל, בי"ת משמשת לשון בעבור". גדולתו הסגולית של משה התעצמה עוד יותר בשל כוח העם. שליחותו הציבורית רוממה אותו למדרגות רוחניות גבוהות עוד יותר. הסבר זה עולה בקנה אחד עם פירוש רש"י (לפי המדרש), למילים הקשות של הקב"ה למשה לאחר חטא העגל: " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", ומפרש רש"י: "לך רד – מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם". לצד סגולותיו האישיות האדירות, משה שואב את כח הנהגתו ואת כושר נבואו מהעם אותו הנהיג. כאשר העם עושה רצונו של מקום משה מתעצם, עולה לגדולה. כאשר ח"ו העם נופל, משה אף הוא יורד מגדולתו, וחוזר חלילה.
א' זעירא שבמילה "ויקרא" מבארת לנו, לפיכך, פשר נבואת משה שבפתח ספר חשוב זה, תורת כהנים. משה זוכה לנבואתו בשל מעלותיו הטרומיות המצויינות, אך לא פחות מכך, בשל היותו שליח העם, עצמת העם מפעמת בקרבו, מרוממת אותו עוד למעלה ממעלתו. זהו כוחו של מנהיג אמיתי, מורה דרך לעמו – ובד בבד – שואב מעמו את הכוח להנהיג.
(ויקרא תשעב)
