הקורבן – גישור בין האדם לבורא

הרב צוריאל בובליל, עו"ד
רב קהילה ומומחה לדיני משפחה

אילו שאלתי אתכם מהי משמעות הקורבנות, והרלבנטיות שלהם במאה ה-21, אין ספק שהיו מתקבלות תשובות מנוגדות.
הנחת העבודה אומרת שציבור הקוראים חדור בהכרה שמה שציווה הקב"ה הינו אמת מוחלטת. למרות זאת, קמו במהלך ההסטוריה קבוצות שניסו לערער על תוקף המחוייבות לפרטי המצוות, בתורה שבכתב, ובעיקר לאמור בתורה שבעל פה. לטענתם, מדובר באינטרפרטציה של חז"ל לתורה, ולכן לכל אחד יש הזכות לקבוע איזו פרשנות נכונה. כך הדבר בתקופת הקראים והצדוקים, וכלה ברפורמים, הקונסרבטיבים והרקונסטרוקציוניסטים.
אולם, בואו לא נעשה "הנחות". גם בקרב חלק מהאורתודוכסיה יש מועקה לנוכח המחשבה שיש סיכוי (סיכון – לשיטתם…) שיוקרבו קורבנות, ואף התבטאו: "אינני חפץ בבר בי קיו בהר הבית"…
האם באמת הקב"ה חפץ בבר בי קיו?
דומני שבשל חשיבה מסולפת זו, ועוד גורמים, לא זכינו לקדם את רעיון המקדש בדורנו, והדבר נשאר בגדר חלום לאו בר מימוש!
נאמר דוגרי: יש השמחים שאינם נאלצים להתמודד עם הנושא, הואיל ואין בית מקדש, וממילא הדיון הופך תיאורטי. לכל היותר, מביאים את הילדים לביקור חג במכון המקדש, ומספרים לילדים שכך "היה פעם"… משל השתתפו בקורס באנתרפולוגיה!
יש המנקים מצפונם בהיתלות ברמב"ם, שניתן להבין ממנו (מורה נבוכים, חלק ג'), שהקורבנות הינם רק הכרח ולא מצוה בפני עצמה, על בסיס הקביעה שבעבר העולם הקריב קורבנות, ואילו אסרו זאת על העם, היה מקריב לעבודה זרה. ממילא, בימינו, כשרעיון זה זר לאדם המודרני, אין צורך בקורבנות…
בכל הכבוד, טוען הרמב"ן שזו חשיבה מסולפת, כאילו הקב"ה נגרר אחרי המציאות. ראיות לשיטתו:
האמנם הקב"ה הקדיש ספר שלם, "תורת כהנים", לענין הקורבנות, ופירט הדינים, אם הכל היה רק בדיעבד, ואם הקורבנות נועדו רק למנוע ע"ז?!
ומה עם קין והבל, שהקריבו לה' – האם הם הושפעו מע"ז?! וכיצד נתאר את נוח שבצאתו מהתיבה הקריב קורבנות?!
מאידך גיסא, טוענים המתנגדים, יש לנו תנא דמסייע, נביאי ישראל, אשר צעקו שהקב"ה אינו חפץ בעולות וזבחים! (שמואל א', ט"ו, כ"ב). מי ביקש זאת מידכם, כך סנטו בעם ישראל, לרמוס את חצר ה'?! (ישעיהו, א, י"ב).
אלא שדווקא כאן מצוי ההבדל בין אלה שבדורנו מסתייגים מחידוש עבודת הקורבנות, לבין הטרוניה שהשמיעו נביאי ישראל, בשואלם רטורית: "למה לי רוב זבחיכם"?! (שם, י"א).
הנביאים ביקשו להעביר מסר: הבדילו בין העיקר לטפל. אם האמצעי הופך להיות מטרה, תוך כדי התנהגות בלתי מוסרית, כי אז לא רק שאין לה ערך, אלא ראוי לא להשתמש בה כלל!
כאשר בני עלי חוטפים בשר, ומתנהגים בבריונות במשכן, אין להם זכות קיום! אם במקביל לעבודת הקודש, שררה שחיתות, והקורבנות היו סתם פולחן, ובכך מואס ה'!
איננו דת של "שטרי כפרה", בניגוד לנצרות. אם אין חרטה אמיתית, אין מקום לקורבן, ו"האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (משנה, יומא, ח, ט). גם אם יתפלל ביו"כ בקול רם, חוץ מאשר הרס גרונו, לא עשה דבר!
אחת המטרות בקיום המצוות בכלל, והקורבנות בפרט, הינה בניית גשר יציב בין האדם לבורא, תוך סנכרון אמיתי, ושינוי פנימי באישיות האדם. אמר על כך הרמח"ל שהמצוות הינן האמצעי המוביל את האדם לתכלית השלמות האמיתית, כנאמר: "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים, ע"ג, כ"ח).
מסקנה: הקורבנות הינם אמצעי להתנהגות בנורמות מוסריות. ברם, כשבו זמנית להקרבת קורבנות, המשיכו במעשי השחיתות, הבהירו הנביאים שחבל על הזמן!
בניגוד לתפיסות האליליות, הקורבן לא בא לרצות את ה', ולהשקיטו מזעפו, אלא אמור להשפיע על נורמות חיינו. ברגע שהקורבן מוקרב כמצוות אנשים מלומדה, הוא מאבד מערכו.
דוגמא לכך אתן מתחום עיסוקי כעו"ד ומגשר בדיני משפחה. כשצד פוגע בבן הזוג, וסבור שמשלוח הפרחים יפתור הבעיה, הוא בורח מפתרון עומק. זהו טיח טפל! גישור טוב בין בני זוג מושתת על הכלה של כאב הזולת, וכפי שאמרה אשה פגועה לבעל, שטען שהוא אוהב אותה: האם אתה יודע מה כואב לי, כשאתה אומר שאתה אוהב אותי?!
לסיכום, כאשר אדם מקריב קורבן למען רעיון, הוא אמור להגיע לקירבה בינו לאובייקט למענו ואליו מוקרב הקורבן: אם זה קורבן של אדם למען המולדת, אם זה קורבן של היהודי לקב"ה, ואם זה קורבן – ויתור של בן / בת זוג למען רעהו!
הייתי אופר בפראפרזה שכאשר ניצת שדה קרב בין צדדים, נופלים קורבנות. אולם, כאשר כל צד מקריב מעצמו, ומוותר על האגו, נוצרת קירבה אמיתית, ואולי זהו סוד הזוגיות הטובה בין בעל ואשה, וסוד הקשר הנצחי בין כנסת ישראל לקב"ה! היהדות אינה דת של הנצחת העבר, אלא משהו רלבנטי בכל דור ודור!
(ויקרא תשעב)