ויקרא אל משה – מדוע האל"ף קטנה?

לאחר הקמת המשכן, ממתין משה בחוץ ומחכה לאות וקריאה:
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
בעוד שספר שמות חותם בהמתנתו של משה מחוץ למשכן, ספר ויקרא פותח בקריאתו של ה' למשה: 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר'. אין זו הפעם הראשונה שהקב"ה קורא למשה. בעבר נקראה הקריאה בכמה הזדמנויות. כאשר הקב"ה התגלה למשה מתוך הסנה נאמר: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג,ד) ולאחר מכן בעיצומו של מעמד הר סיני: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". ואף לאחר מעמד הר סיני נאמר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן (שמות כד, טז) ובכל זאת, קריאתו של ה' אל משה בפעם הזו שונה מקודמותיה. ספר תורת כהנים קרוי 'ויקרא' על שם קריאה זו, וגם כתיבתה שונה – ויקרא (אל"ף זעירא)
הקריאה אל משה באה לאחר שהושקעה עבודה רבה בבניית המשכן. משה שפיקד על בנייתו היה יכול להרגיש הרגשת 'בית' בתחומיו של המשכן. בכל זאת, משה כובש את יצרו וממתין להזמנתו של הקב"ה. רבי בונם מפשיסחה מסביר, שהאל"ף הזו רומזת על ענוה. דווקא משה הדמות המרכזית בבניית המשכן, שמלאכת המשכן מיוחסת אליו- "ויְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה", היה יכול להרשות לעצמו יותר חופש וחרות בתוך המשכן. אבל, משה "הענו מכל אדם" אינו נכנס אל המשכן עד אשר קורא לו הקב"ה.
בכך ניתן להבין את הטעם, שקריאתו של הקב"ה למשה כתובה בתחילת ספר ויקרא ולא בסוף ספר שמות. ספר ויקרא, ספר הקרבנות מבקש להצביע על עמידתו של משה בפתח המשכן, כסמל ודוגמא לעמידה של מקריבי הקרבנות. עמידתו של משה מתוך ענווה לפני ה' מסמלת את עמידתו של מקריב הקרבן.
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.
מסביר הספורנו, שאדם המקריב קרבן חייב להקריב מעצמו תחילה כלשונו של הפסוק: "אדם כי יקריב מכם", ורק לאחריה בא הקרבן עצמו. אדם צריך להכניע את עצמו לפני הבורא ורק לאחר מכן הוא מביא את הקרבן לה'.
עמידתו של משה לפני הקב"ה היא סמל ודוגמא לכל עמידה שלנו לפני ה'. כאשר אנו עומדים לפני ה' בתפילת הלחש אנו מבקשים את רשותו להתפלל – "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". אם נבין שעמידתנו לפני הקב"ה אינה ברורה מאליה, הרי שהתפילה תהיה טהורה יותר, ונודה על זכותנו להתפלל.
(ויקרא תשע)