ברכה על מצה – המוציא או מזונות?

שאלה: מה מברכים על אכילת מצות בפסח, בימים שקודם הפסח ובשאר ימות השנה?

תשובה: בליל הסדר, לפני אכילת המצה, מברכים שתי ברכות: "המוציא לחם מן הארץ", ו"על אכילת מצה". בהמשך החג, אף שלדעת פוסקים רבים יש מצווה באכילת מצה, לא מברכים פעם נוספת "על אכילת מצה" אלא רק את ברכות האכילה הרגילות: המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון.

עם זאת, ביחס לברכה על מצה בשאר ימות השנה, מצאנו חילוקי מנהגים בין עדות המזרח לעדות אשכנז. שורש הדיון – בשאלת היחס שבין שני סעיפים סמוכים בשולחן ערוך בהלכות ברכות (אורח חיים, קס"ח ז'-ח'). מצד אחד, השולחן ערוך פוסק שכל לחם העשוי מ"בלילה עבה", כלומר מבצק – ברכתו המוציא לחם מן הארץ; מצד שני, כאשר נדרש השולחן ערוך להגדיר מהי "פת הבאה בכיסנין", שעליה קבעו חכמים שמברכים מזונות ולא המוציא, הוא מביא שלוש הגדרות שונות, וההגדרה השלישית היא עוגיות דקות מאוד ויבשות מאוד. מהגדרה זו משתמע שגם מצה, שאף היא דקה ויבשה – נחשבת ל"פת הבאה בכיסנין" ומברכים עליה בורא מיני מזונות.

המשנה ברורה (שם, ס"ק ל"ו) מכריע להלכה שכל מה שנאפה מבצק, ואפילו אם המאפה דק מאוד – מברכים עליו המוציא, וממילא זו גם ברכתה של מצה בכל ימות השנה. ומוסיף המשנה ברורה, שבנוגע ל"פת הבאה בכיסנין" דיבר השולחן ערוך על מאפה שכלל לא מיועד לאכילה, אלא ל"כסיסה", כלומר מאפה שנאכל כחטיף, וזו הסיבה שאין מברכים עליו "המוציא". לאור דברי המשנה ברורה, נהגו בקהילות אשכנז לברך ברכת המוציא על מצות בכל השנה כולה, ולא רק בפסח, כי הן נחשבות לחם (שו"ת ציץ אליעזר, י"א י"ט).

בניגוד להכרעת המשנה ברורה, החיד"א ("מחזיק ברכה" על השולחן ערוך אורח חיים, קנ"ד ס"ק ה') כתב שנהגו בעדות המזרח להחשיב מצה בכל השנה כולה כ"פת הבאה בכיסנין", משום שהיא דקה וקשה. יש מבני עדות המזרח שמפאת הספק השתדלו לא לאכול מצה בפני עצמה, אלא ליטול ידיים על לחם גמור, ואז לאכול גם מצה. ואולם, רוב גדולי הספרדים הכריעו שמי שמברך כל השנה מזונות – יש לו על מה שיסמוך (שו"ת יחווה דעת, ג' י"ב).

אלא שנשאלת השאלה: אם אמנם במהלך חג הפסח ברכת המצה היא המוציא לכל הדעות, גם למנהג עדות המזרח, אז כיצד משתנה הברכה בימים שלאחר הפסח?! לשאלה זו הוצעו שתי תשובות. תשובה אחת קובעת שהיות ויש מצווה לאכול מצה בפסח, הרי שהמצווה "משדרגת" את מעמדה של המצה והופכת אותה ללחם גמור שמברכים עליו המוציא. תשובה אחרת קובעת שלא המצווה "משדרגת" את המצה, אלא המציאות: היות שבפסח אין לחם אחר, ממילא המצה היא הלחם שעליו קובעים סעודה, וברכתה המוציא לחם מן הארץ.

בצה"ל מכשירים את המטבחים ואת חדרי האוכל כמה ימים לפני פסח. "מבצע ההכשרה" יתקיים בשבוע הבא עלינו לטובה ביום רביעי, י"א בניסן תשפ"ה. עם תחילת ביצוע ההכשרה לפסח אסור להכניס חמץ לבסיסי צה"ל, ועל כן כלל החיילות והחיילים עוברים לאכול מצות. בשבוע שעבר כתבתי כאן על אכילת מצות בערב פסח – בשבת הגדול, אך כמובן גם בימים שלפני השבת, החל מיום רביעי, אוכלים מצות. למנהג האשכנזים, ברור שמי שאוכל מצה בימים האלה יברך המוציא וברכת המזון.

עם זאת, על פי מנהג הספרדים, ברכת המצה בימים הללו שלפני פסח תלויה בשתי התשובות שהוזכרו לעיל. אם העיקר הוא המצווה, הרי שבימים שלפני פסח אין שום מצווה לאכול מצה, ולכן הברכה נשארת מזונות. ברם, אם העיקר הוא המציאות, והעובדה שאין לחם אחר, הרי שבצה"ל, כאשר בימים שלפני הפסח באמת אין לחם אחר – יברכו גם חיילים בני עדות המזרח ברכת המוציא. כך, למשל, ביאר זאת הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל (שו"ת אור לציון, ב' י"ב), ביחס לאכילת מצה במוצאי פסח: "ורק בימי הפסח, שהמצה היא מאכל כל אדם מברך עליה המוציא. וכן במוצאי יום טוב אחרון של פסח, אף על פי שמותר באכילת חמץ, מכל מקום כיון שרוב בני אדם אוכלים מצה וקובעים עליה סעודה, עדיין חשובה כלחם גמור, ומברכים עליה המוציא". כלומר, גם אחרי שהחג כבר חלף, ואין שום מצווה באכילת מצה – אם רוב בני האדם עדיין קובעים את סעודתם עליה, ברכתה המוציא. כעין זה כתב גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל ("חזון עובדיה" – הלכות ברכות), והרב מרדכי אליהו זצ"ל כתב שיברכו המוציא עד לפסח שני, משום שהחשיבות המיוחדת שיש במצה הולכת ונמשכת עד למועד הזה.

יתר על כן, בערב פסח – בשבת הגדול, יש מצווה של ממש לאכול מצה, כדי לקיים את סעודות השבת עם "לחם משנה". לפיכך, בשבת הגדול אין כל ספק שגם ספרדים וגם אשכנזים שאוכלים מצות (ובצה"ל – מצות שנאפו שלא לשמן) – מברכים עליהן ברכת המוציא, כפי שהסברנו בקובץ "הלכה כסידרה" לחג הפסח, מבית מדרשה של הרבנות הצבאית.

בימים שבין רביעי לשבת, מסתבר שעיקר הדין הוא לברך המוציא, משום שאין לחם אחר. אמנם בזה במידת האפשר, ראוי באמת לקבוע סעודה על המצה ולאכול יחד איתה מאכלים משביעים אחרים, וכך הברכה היא בוודאי ברכת המוציא לכל הדעות ולכל המנהגים.