איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהקבלה היתה ביד משה שאין עמלק נופל אלא ביד בני יוסף, שנאמר "וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה – וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ" (עובדיה א', יח), לפיכך זירז את יהושע להלחם בעמלק. מדרש שכל טוב, שמות י"ז, ט.
מה היה חטאו הגדול של עמלק שבגללו הפך לסמל הרוע? במה שונה חטאו מחטאם של עמים חוטאים אחרים שהלכו בדרכי אוון? תשובות רבות הוצעו לשאלה זו לאורך הדורות, ואף אנו ננסה להציע כיוון בעקבות דרשתנו היוצרת הקבלה ניגודית בין יוסף לעמלק. דרשה זו משתייכת לקבוצה גדולה של דרשות בה מודגשת המסורת החז"לית, ששורשיה רמוזים כבר בדברי הנביא עובדיה, לפיה בני רחל ככלל, ובני יוסף בפרט, הם המתאימים לפגוע בכוחו של עמלק.
לפי דרשתנו, המלחמה הראשונה בעמלק הונהגה על ידי יהושע, בשל היותו שייך לשבט אפרים. בתקופת השופטים, כאשר הצטרפו העמלקים למדיינים, היכה אותם דווקא גדעון שהשתייך לשבט מנשה. בראשית תקופת המלוכה – נצטווה שאול בן שבט בנימין להכות בעמלק, ובמגילת אסתר נלחמו בו אסתר ומרדכי המשתייכים אף הם לשבט זה.
במקרא מצויות שתי מלחמות נוספות בעמלק, שבוצעו לכאורה על ידי בני לאה: מלחמתו של דוד בעמלקים ששדדו את נשות וילדי גדודו מצקלג (שמואל א', ל' א-כ"ה), ומלחמתם של בני שמעון בשארית הפליטה של עמלק (דברי הימים א' ד', מב-מג),. הגמרא הוכיחה שגם במלחמות אלו היה שיתוף של צאצאי יוסף – ושעמלק נפל בזכות צאצאי יוסף שפעלו יחד עם דוד ועם שמעון (ראה בבא בתרא קכ"ג ע"ב).
מדוע אמור עמלק ליפול דווקא בידיהם של בני יוסף? מה מייחד את יוסף המאפשר דווקא לו לעמוד בחוד החנית מול עמלק ורשעותו? ייתכן שדווקא הסיפור יוצא הדופן של מרדפו של דוד אחרי העמלקים שחטפו את נשיו וילדיו, יכול להוות מפתח להבנת עיסוקם ה'שגרתי' של העמלקים.
כפי שעולה מהתיאור בספר שמואל, העמלקים ניצלו את היעדרותם של דוד ולוחמיו על מנת לפשוט על צקלג, העיר שנתן אכיש מלך גת לדוד וגדודו. המקרא מדגיש שעמלקים אלו חטפו את הנשים והילדים אך הקפידו לשומרם בחיים: "וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם" (שמ"א ל', ב).
הרב מנשה וינר הפנה את תשומת ליבי לעובדה, שבתיאור המקראי יש רמזים לכך שעמלקים אלו עסקו באופן שגרתי בשוד בני אדם והפיכתם מבני חורין לעבדים. דוד שרדף אחריהם, ידע שאם הוא מעוניין להשיב את נשיו וילדיו עליו לפנות דרומה – לכיוון מצרים שהיוותה את המרכז הבין לאומי לסחר בבני אדם. ואכן, במהלך המרדף דרומה מצא דוד את אחד העבדים המצריים, שבשל מחלתו הושלך מאחור על ידי אדונו העמלקי כמי שאין לו שימוש, על מנת שימות ברעב.
לאחר שדוד האכיל והשקה את העבד התשוש, דוד ביקש ממנו שיגלה לו את מקום הגדוד של אדונו. תגובת העבד מבליטה את הקושי שלו לתת מחדש אמון בבני אדם ככלל, ואת חששו מאדוניו האכזר בפרט: "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי" (שם, טו). כאשר מצליח דוד להפתיע את העמלקים ה"אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכֹל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל" (שם, טז), חוזר הכתוב ומציין שהעמלקים לא פגעו ב'סחורה': "וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק… וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת… הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד" (שם, יח-יט).
אם אכן עסקו העמלקים בשוד אדם לפרנסתם, ובהפיכת בני חורין לעבדים, ניתן להבין מדוע נזעקו להלחם בישראל מיד עם צאתם ממצרים. בעולם העתיק היה מקובל שמשנמכר אדם לעבד ניטלה ממנו חירותו לעולם, והוא וצאצאיו ישארו במצב זה לנצח – "מעולם לא יצא ממצרים עבד ולא שפחה" (מכילתא דרשב"י ג', ב). רעיון החרות שבשחרור ההמוני של בני ישראל – סיכן את ה'ערך הכלכלי' של מפעל העבדות כולו, והציג את העבדות כמצב זמני בר שינוי.
אל מול האלוקים המגדיר את עצמו כ"ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – עומד עמלק ששאיפתו להכניס בני חורין אל מעגל העבדות, אל בית העבדים; מול העם שהפך מעם של עבדים לעם חופשי – עומד עמלק הפושט על כפרי בני חורין, ואץ למצרים על מנת להופכם לעבדי עולם.
מיהו העבד הראשון שהפך לבן-חורין? מיהו האדם המסמל יותר מכל את זמניותה של העבדות, את האפשרות של העבד המושפל ביותר, אותו העבד שאף הושלך לבית האסורים – להפוך בין לילה למשנה למלך של האימפריה הגדולה בתבל? יוסף הוא אשר מסמל יותר מכל את זמניותה וארעיותה של העבדות. אל מול התפיסה הרואה בעבד יצור נחות, אדם מזן אחר, מוכיח סיפורו האישי של יוסף שכל עבד – אדם הוא, ואם רק תינתן לו ההזדמנות יצוץ ויבקע מתוכו בן המלך המצוי בו.
מבין שאר השבטים, ראוי שילחם בעמלק דווקא שבט בנימין שלא חטא במכירת יוסף, ולא היה שותף מעולם להפיכת בן חורין לעבד. לדעת חז"ל, מלחמתו של דוד בעמלק התאפשרה רק בשל התחברותו מחדש לצאצאי יוסף, התחברות המייצגת את תשובתו של יהודה על מכירת יוסף, עליה למדנו כבר מתוך התנהגותו בסופו של ספר בראשית. ולא בכדי מצינו, שרק כאשר גם שמעון שהחל את ההתנכלות כלפי יוסף שב בתשובה שלמה, וצאצאיו התחברו סוף-סוף לצאצאי יוסף, רק אז זכינו ששני שבטים 'יריבים' אלו הצליחו יחדיו להכות "אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק" (דברי הימים א' ד', מג).
(ויקרא תשסח)
