הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כל אמונה וכל דת מחפשת מטבע מהותה את החיבור שבין שמיים וארץ. השמיים הם הלא נודע והלא נתפש בחושי בני אדם ומחשבותיהם, ואילו בארץ אנו חיים. בשל כך תרה אמונה אחר צמתים המאפשרים חיבור מיוחד זה. אחד הצמתים הנודעים בכל הדתות הוא המוות. ומשום מה? מפני שהמת מהווה לכאורה חולית חיבור בין האין סוף לבין המציאות הסופית. מחד גיסא, המת מצוי עמנו כאן, והוא היה חלק מעולמנו, וגופו שב לעפר ממנו הוא נברא. מאידך גיסא, נשמתו המת שבה אף היא אל מקורה, והקב"ה נוטלה ומחזירה לאוצר הנשמות. על כן אין דבר מתאים יותר מאשר המת כדי לחבר את המופשט והעליון עם המציאות הקונקרטית. הנצרות הפכה את מותו של אותו האיש ליסוד אמונתה.
ואילו תורת ישראל מלמד את ההפך המוחלט. כל מה שיותר קדוש – מחויב דווקא בהרחקה גדולה יותר מהמוות ומחיבור לחיים. הדבר מתנוסס בכל מהותה של התורה הקדושה. בפרשת השבוע שלנו אנו למדים כי דווקא הכהן הגדול חייב להיות המורחק ביותר מן המוות, ואף כהנים אחרים מצווים בהרחקה ממנו; בפרשת נשא אנו למדים כי אחד מהמאפיינים של מקום קדוש הוא חובת ההרחקה של "טמא לנפש" מהמקום המיוחד הזה. בפרשת השבוע שעבר למדנו על טומאות היוצאות מגופו של אדם – רבי יהודה הלוי ביאר בספר ה"כוזרי" כי ההרחקה מטומאות אלה היא חלק מחיבורה המיוחד של תורת ישראל לחיים, וכל הטומאות האלה קשורות בצורה זו או אחרת למוות; קיימות מצוות האוסרות חיבור אל המתים, ובעיקר זו האוסרת העלאה באוב וזו האוסרת דרישה אל המתים. גם ההלכה המעשית הנהוגה בימינו מבטאת את היחס המיוחד של תורת ישראל לחיים. בראש ובראשונה בקביעה כי פיקוח נפש דוחה את רוב המצוות שבתורה, ויסוד התורה הוא "וחי בהם". לא זו בלבד, אלא שהחיבור אל החיים מובא בהלכה מיוחדת הקובעת כי "מעבירין את המת מפני הכלה" לאמור – אם יש התנגשות בין הלוויה לבין הכנסת כלה, קודמת הכנסת הכלה להלוויית המת. כל אלה, ועוד הלכות רבות אחרות הן חלק בלתי נפרד מהחיבור המיוחד שיש בין תורת ישראל לבין החיים.
עמדת תורת ישראל מתעצמת דווקא מכוח האמונה בעולם הבא, לאמור: על אף שאנו מאמינים באמונה שלמה בקיומם של חיים לאחר המוות, ואנו יודעים כי מזומנים לאדם חיים בעולם הבא וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא – אין אנו מוצאים את הציפייה למוות ואת הרצון להקדים את זמן העולם הבא כחלק ממהותו של האדם מישראל. להפך, בשעה אנו חיים אנו אזרחים בעולמו של הקב"ה, ועל כן מתוארים החיים בעולם זה כחלק נבחר ומהותי של העולם. לא זו בלבד, אלא שאבותינו הקדושים חיו חיי דרך ארץ בחיים, והתורה מדברת על עושרם, יופיים, הישגיהם וכל שאר העניינים הבונים את מקום האדם בישראל.
מקום מסוים יש במסורת גם לקברים ועליה להם. ברם, אלה אינם עומדים בראש מעיינה של תורת ישראל, ולעולם אין לשכוח כי ביסודו של דבר קבר הוא דבר טמא, וההלכה אינה מתירה לכהנים לדוגמה להיכנס לקברי צדיקים, על אף ייחוס משמעות למקום זה. מקום קדוש יש רק אחד – ירושלים, שהיא עיר החיים; קדושה היא עניין לחיים בלבד, וכל הלכות קדושה וענייני קדושה נוגעים בחיים בלבד. החיבור המתמיד של ההלכה לחיים מעצים את משמעותם, ומעניק להם את היחס המיוחד שבו צריך להתרכז. העליה לרגל היא לירושלים בלבד, ואפילו לא לקברי צדיקים, ובוודאי שלא אל אלה שמחוץ לארץ הקודש. הכהונה – הקדושה – החיים – המציאות – התורה והמצוות, כל אלה הם חלק אחד יסודי מחיים מלאים, וריבונו של עולם הוא "חי העולמים".
(אחרי קדושים תשסז)
