הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שבת פרשת מצורע היא אחת השבתות המתאימות ביותר לעסוק בענייני לשון הרע. מעניין לציין כי התורה אינה מציעה חוק עונשין להתמודדות עם דיני לשון הרע. מדובר בלאוו שאין בו מעשה, שכידוע לא לוקים עליו. הרמב"ם טורח להדגיש כי העובדה שאין עונש בבית דין של מטה על כך אינה אומרת דבר על חומרת העניין: "המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואע"פ שאין לוקין על דבר זה – עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל" (הלכות דעות ז, א). ניתן ללמוד מכך כי אין דרך מסגרתית להתמודד עם דיני לשון הרע. מדובר בתחום הלכתי שהמניע צריך להיות מניע פנימי – הבנה עמוקה בכך שלשון הרע הוא אחת התופעות המכוערות ביותר הקיימות בחברה האנושית, ולעתים היא שקולה לשפיכות דמים. ההכרעה צריכה להיות הכרעה אישית בדבר קדושת הדיבור, האחריות למניעת השחתת העולם, הזהירות בכבוד החבר וכדו'. כל זה בלי לבטל במאומה את חובת הביקורת, ביעור הרע מישראל ודרישת האמת. זו אחד מהנושאים המרתקים ביותר בעולמנו.
כבר בעבר נדרשנו בנושא זה לתופעת ה"טוקבטים". הטוקבקים הם אחת ההמצאות המבורכות ביותר שברשת האינטרנט. עד להופעתם היה אמנם חופש דיבור לכל, אך לא הייתה נגישות לדיבור ולדיון הציבורי. הטוקבקים מאפשרים לכולם להיות שותפים, ולא רק למתי מעט שזכו לקבל מעמד מסוים באתרים מסוימים; הטוקבקים מעשירים את הדיון הציבורי בדעות נוספות; הטוקבטים מחייבות את כותבי הטורים המקוריים להתמודד עם אלה שחולקים עליהם; הם מהווים למעשה את בית המדרש במובנו המודרני; הטוקבטים הם אחת מדרכי המימוש הטובים להפיכת החברה כולה למתגבשת סביב הנושא הנידון.
יש עושר שמור לבעליו לרעתו – הכלי המופלא הזה הפך בידי חלק מהמגיבים והכותבים לאחת הרעות החולות הנמצאות ברשת האינטרנט. אלה נוהגים לנצל את העובדה שהם אנונימיים, ומסירים כל מחסום של התנהגות ראויה; הם נוקטים באלימות מילולית, בהשמצות ושקרים, בעלבונות, בתיאור מעוות של הדברים שנאמרו במאמר המקורי, בחשיפת עניינים מעולמו הפרטי של האחר, בהתחזות ובעוד עניינים רבים אחרים. בדרכם זו הם פוגעים שלא כדין בראש ובראשונה באלה שחיציהם מכוונים נגדם. ברם, פגיעתם רעה יותר, הן בשל החמצת האפשרות לקיים מחלוקת עמוקה וקוטבית אך בצורה ראויה, והן בשל עידוד מההימנעות לעסוק בשאלות ציבוריות עמוקות ברשת האינטרנט.
כל רגולציה לא תעזור – לא זו בלבד שהצעות הפיקוח הכלליות השונות הן בלתי ריאליות ובלתי ישימות עוד הן מנוגדות לרעיון היסודי של חרות הביטוי וחשיבותו העליונה בניהול הדיון על פי דרכה של תורה. הרגולציה צריכה לעסוק במצבי הקצה הקיצוניים בלבד, כגון במתן האפשרות לתבוע ממנהל אתר להוריד תגובה מסוימת כאשר היא שקרית לחלוטין וכדו', אולם לא בניסיון להסדיר את כל מערכת התגובות. בכלל צריך להתרגל לנסות לפתור בעיות יסוד בפתרונות עומק ולא בניסיונות להסדיר חוקים ומסגרות.
היכן טמון אפוא הפיתרון ? הפיתרון תלוי בדרכה של תורה בהטמעת דיני לשון הרע, לימוד ספר מסילת ישרים, ובחינוך לאנושיות ולישרות; הפיתרון תלוי ביצירת אווירה ציבורית בה עמדות משתלחות ופוגעניות של ממין העניין אינן נהפכות להיות חלק מהדיון, והן מוחרמות ומנודות; הפיתרון מצוי בעידוד תגובות נוקבות ומשמעותיות, המקדמות את הדיון, ומחייבות עיסוק בהן, והתועלת הטמונה בהן תהפוך את הרשעות שיש באחרות לבלתי קבילות; הפיתרון תלוי בדרך בה התורה עצמה מתמודדת עם דיני לשון הרע – הפנייה אל בחירתו החופשית הטובה של האדם לבחור בחיים ולא להכות את רעהו בסתר, לזכור את שעשה ד' למרים בדרך בצאתנו ממצרים, ולכוון את כל מעשיו לטובה. ובחרת בחיים.
(תזריע תשסח)
