אש זרה אשר לא ציוה ה'

כשעוסקים במיתתם של בני אהרן עלינו לזכור שלא באנשים פשוטים אנו עסוקים אלא בצדיקים כמו שאמרו בירושלמי [יומא פ"א ה"א)]: "למה הוא מזכיר מיתתן של שני בני אהרן ביום הכיפורים? ללמדך כשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל". ובמדרש על הפסוק: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" הוסיפו: "זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא מעשה לידו, אמר לאהרן: אהרן אחי, מסיני נאמר לי עתיד אני להיוועד להם לישראל ולהתקדש בהם בבית זה, ובאדם גדול אני מקדשו, וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש, עכשיו נמצאו שני בניך חביבין ממנו. כיון ששמע אהרן כך וידע שבניו ידועי שמים, שתק וקיבל שכר טוב על שתיקתו". לכאורה בעצם הבאת האש לא היה חטא, שהרי ההלכה היא ש"אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" [יומא כא ב] ככתוב: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". ואכן לפי פשט הכתוב עיקר חטאם לא היה בהבאת האש אלא ההקפדה היתה מפני שעשו זאת ללא ציווי, ככתוב: 'אשר לא ציוה אותם'".
והנה חז"ל במדרש [ויק"ר פר' כ] מגלים לנו שמעבר לחטא המפורש בכתוב היו סיבות נוספות שהצטרפו למיתתם של בני אהרן: "לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". ועוד: "בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה (שנכנסו לפני ולפנים), ועל ההקרבה (שהקריבו קרבן שלא נצטוו), על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה". ואחרים אמרו שם במדרש: "בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן: על שהיו שתויי יין, ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים ועל שנכנסו בלא רחיצת ידיהם ורגליהם, ועל ידי שלא היו להם בנים". ובאמת אין סתירה בין הכתוב למדרש, אש זרה אשר לא ציווה ה' היה "הקש ששבר את גב הגמל" אבל קדמו להם חטאים נוספים.
חטאם של נדב ואביהוא היה שהם לטשו עיניהם לדרגה לא להם. חטא זה החל לא ביום השמיני למילואים, אלא עוד קודם לכן במעמד הר סיני, כמו שמספרת לנו הגמרא [סנהדרין נב א]: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור". ובמדרש מובא: "ואנו נוהגין שררה על הציבור". אין סתירה בין שתי הגרסאות, הגמרא מציינת את אשר אמרו מן השפה ולחוץ, ואילו המדרש מגלה לנו את מה שחשבו בלבם. לא הנהגה אלא שררה הם בקשו. ועל כן כתב רש"י: "דבשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו".
את הסיבה לחטאם של נדב ואביהוא אפשר להבין בהבדל שבינם למשה ואהרן. בעוד משה ואהרן לא רק שלא רדפו אחר השררה ולא רצו לפגוע איש באחיו, הרי נדב ואביהוא היו מודל שונה של מנהיגים, שהאנוכיות והדאגה לקידום האישי שלהם היו בראש מעיינם, גם במחיר רמיסת מי שעומד בדרכם.
לקח נוסף לומדים אנו מבני אהרון; מי שאינו נאמן לדור אבותיו לבסוף בוגד אף באחיו בני דורו ככתוב: " 'ויקחו בני אהרן איש מחתתו' – איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה". בשעת המבחן כל אחד נפרד מחברו ודאג רק לעצמו. מנהיגות החושבת רק על עצמה אין לה נאמנות אפילו לשותפים שלה וכמובן שהיא מזלזלת בשאר החובות המוטלות עליה.
(שמיני תשעח)