מסורת וחידוש

אחת מהברכות שבפרשה היא על שפע יבול שיצמח מן השדה כשכר לקיום התורה והמצוות: "ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו י). בפסוק יש סתירה, כביכול, בין תחילתו לסופו. בתחילתו – הברכה היא על היבול הישן, 'ואכלתם ישן נושן': שמפאת שפע היבול יהיה ממנו די והותר גם לשנה הבאה, וההנאה מפירות מיושנים שהם משובחים יותר: "הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד" (רש"י שם). ובסופו – הברכה היא דווקא על היבול החדש שמוציאין הישן מפניה, 'וישן מפני חדש תוציאו': "שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן" (רש"י שם). יש כאן שתי ברכות שונות המשלימות זו את זו. ברכת הישן – לזכות לאכול מפירות מיושנים שהם איכותיים ועמידים יותר: "מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו" (ב"ב צא ב). וברכת החדש – שהתחדשות היבול שהתווסף היא סימן ברכה, נותנת ביטחון כלכלי לעתיד, ושמחה.
ה'שפת אמת' ראה בהעמדת 'הישן' מול 'החדש' ביבול החקלאי עיקרון כללי יותר שקשור למתח הדיאלקטי המשלים שבין 'הישן' ל'חדש': "ואכלתם ישן נושן כו'. דאיתא (ברכות מ א): 'אם שמוע תשמע' – אם שמוע בישן תשמע בחדש'. שצריך להיות האדם מתפעל ע"י ידיעת האמת ולא יצטרך להתעורר התפעלות רק ע"י השגת חדשות. והוא סימן אמת" (שפ"א בחוקותי תרל"ח). 'הישן' הוא הצטברות העושר הרוחני שנרכש עד לרגע זה, והתשתית שעליה ניתן לבנות את ה'חדש'. לעומת ה'ישן' המוכר והארכאי, שמאבד את קסמו, ה'חדש' מסקרן, מעורר את הנפש, וממלא אותה תקוה ואנרגיות, על כן הוא מושך יותר. מאידך גיסא, ה'ישן' עבר את מבחן הזמן ואילו ה'חדש' יצטרך 'להוכיח' את עצמו. ההזנה מה'ישן' דווקא, מבטאת את היכולת להיות ניזון מהעושר שב'ישן', בגלל האמת שבו, בלי הצורך בתמרוץ נפשי חיצוני שב'חדש'.
המתח שבין 'ישן' ו'חדש' הוא חלק בלתי נפרד מההוויה ומהעולם הרוחני שלנו. מידי פעם הוא עולה על הפרק בעוצמה חזקה יותר כערעור על מסורת רבת שנים של מנהגים ועל רלוונטיות של תקנות הלכתיות מהעבר, וביוזמות כאלה ואחרות של שינוי וחידוש. לאחרונה, היו שביקשו לשנות את התקנה ההלכתית של קטניות בפסח, בתואנה שהיא אינה רלוונטית לימינו, הלבוש לנשים חצאית או מכנסים, נוסחי התפילה. ועוד. כמובן יש להסביר על כל נושא בפני עצמו מדוע אין לשנותו, אולם יש לדון על חשיבות המסורת וחיוניותו של המנהג, למרות שאין בו חיוב הלכתי מן התורה או מדרבנן. "ומנהג אבותינו תורה היא" (תוס' מנחות כ, ב). "ואל תיטוש תורת אמך". מנהג שהתקבל בעם ישראל מקדמת דנא, בעיקר אלה שמקורם בחכמי הדורות, יש בו בהכרח סיבה, גם אם היא לא תמיד ברורה ('חכמת ההמונים').
יש עוצמה רוחנית וציבורית בקיומה של מסורת רבת שנים. יש לדון בבעייתיות שבמוטיבציה לערער על הקיים, להוציא 'ישן' מפני 'חדש'. לחדש במקום לעשות מאמץ להתעמק ולהבין את הערך הרלוונטי שיש בכל תקנה ומנהג. אמנם יש גם כמה 'מנהגי טעות' שהשתרשו במהלך הדורות אולם הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. יש ערך גם בשמרנות לא פחות מהערך של החדשנות. אמנם החידוש הוא חלק חשוב בהוויה המשתנית כל העת אולם זה לא אומר שכל דבר צריך להשתנות, וגם מה שצריך לשנות לא תמיד טוב שישתנה בבת אחת אלא בהדרגה, באופן טבעי ולא באופן יזום. 'הישן יתחדש והחדש יתקדש' (אגרות הראי"ה א עמ' רי"ד).
(בחוקותי תשעט)