הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מבחינה משפטית, כל ההבטחות שניתנו לפני הבחירות אינן מחייבות איש. יש לכך סיבות רבות. החוק אינו קובע כי ההבטחות האלה הן בעלות תוקף כיוון שלו זה היה כך – היה מושם קץ ליכולת לקיים משטר קואליציוני, שהשפות פשרה, וויתור והסכמות הן חלק מהותי בו. כל התפשרות וכל הסכם בו לא מממשים את כל מה שהובטח, היה פגום משפטי, ולפיכך היה כל צד מחויב להתבצר בעמדתו, ולא לאפשר כל תזוזה הסכמית. סיבה נוספת לקביעה זו היא היסוד הנכון של "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ותמונת המצב השונה לחלוטין בנקודת הזמן של קבלת האחריות על השלטון. מעבר לכך, סביר להניח כי היה מתקיים ויכוח האם זו הפרה מהותית של ההבטחה, או הפרה משנית, ובית המשפט העליון היה נקרא להכריע בשאלה זו – דבר שהיה מביא להתערבות גסה הרבה יותר מזו הנעשית היום של בית המשפט העליון בפוליטיקה. על כן קובע לשון החוק והמשפט כי הדבר היחיד שאליו מחויבים חברי הממשלה הוא אמונים למדינת ישראל ושמירה על חוקי הכנסת. אין הם מחויבים להבטחות, אין הם מחויבים להסכם הקואליציוני ואין הם מחויבים, מבחינה משפטית, אפילו לקווי היסוד של הממשלה. עקרונות אלה מתאימים מאוד להיבטים המשפטיים של ההלכה, הרואה במילים בהקשר המשפטי דבר מפוקפק, וקובעת כי "קניין דברים אינו קניין".
אולם טעות לחשוב כי ההיבט היחיד הוא ההיבט המשפטי. ההלכה, ובדרכה גם האתיקה הכללית, רואה חובה מהותית בקיום הבטחות לבוחר. זהו דין שבין אדם לעצמו ובין אדם לאלוקיו. התורה ציוותה "צדק צדק תרדוף", וחכמים לימדו אותנו כי אנו מחויבים למלא אחר הכלל של "שיהא הן שלך הן ולאוו שלך לאוו". אסור להבטיח דברים ולא לקיים, וכבר בשעת ההבטחה מוטל על מי שמתחייב – לעשות כל דבר כדי לעמוד בדיבורו, שאם לא כן הוא חוטא כלפי האמת וכלפי ההבטחה. לא זו בלבד, אלא שפעמים רבות ציינתי שחבר הכנסת אינו בעלים על המנדט שהוא פועל מכוחו. את המנדט הוא קיבל מבוחריו, ואם הוא פועל בניגוד לכך – הוא מועל בפיקדון שקיבל, ולמעשה גוזל את הרבים. כל התחייבות שניתנה לבוחר מחייבת את המפלגה, כמובן במגבלות הכוח שהוענק למפלגה זו כדי לממש את ההבטחות האלה. חבר כנסת אינו רשאי להצביע לפי מצפונו. הוא חייב להצביע לפי מה שבוחריו הפקידו בידו, ואם מבחינה מצפונית הוא אינו מסוגל לעשות כך – שיתפטר ויהיה נאמן ליושרתו הפנימית, אבל שלא ימעל בשליחותו. ולמעלה מכל דבר – האחריות השלטונית מחייבת עמידה בהבטחות. קשה למצוא דבר מסוכן יותר לחברה בתחום האנרכיה השלטונית מאשר איבוד אמון בשלטון, ותפיסה כי השלטון כולו פועל לטובת עצמו ולצורך אינטרסי הנבחרים, ולא כדי לממש את המנדט שהוא קיבל בשליחותו.
מכאן, שחברי הכנסת כולם פועלים מעתה והלאה תחת הצו החיוני של "מוצא שפתיך תשמור ועשית". בעיקר חברי כנסת ששם שמיים שגור על לשונם, והם נענים לא רק לצווים המשפטיים, כי אם גם למצוות המפורשות על ידי הקב"ה, ומתרחקים מן השקר כפי שהתורה מצווה, ודבקים במידת האמת – הם אלה שצריכים להיות נאמנים למנדט שהם קיבלו, ולפעול יום ולילה, במסירות נפש של שלוחי ציבור, כדי לממש את השליחות הגדולה שהוטלה עליהם. לא שררה הם קיבלו אלא עבדות לציבור.
(ויקרא תשעה)
