האם עלינו לחלץ את היהודים שנשארו באוקראינה?

זכות גדולה למדינת ישראל להציל כל ישראלי ויהודי, גם אם לא ציית לקריאה המפורשת לצאת משם. אולם, חייבים לתבוע ממנו אחריות על מעשיו

הבחירה החופשית והאוטונומיה של האדם מהווים את אחד מאבני היסוד של הקיום שלנו. הדבר נכון בין בשורשים התורניים, ובין באווירה התרבותית שאנו חיים בתוכה היום. הרמב"ם קבע שבחירה זו היא אבן היסוד של האמונה כאשר אנו עומדים מול הקב"ה, והוא היסוד של היות האדם ברוא בצלם א-לוהים: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצווה". לימים התרחבה תפיסה זו גם בעולמם של בני האדם. המהפכה הצרפתית, החוקה האמריקאית וכדו' – הדגישו חזור והדגש את זכויות האדם, את האינדיבידואל, את הסמכות לבחור את דרכו, ואת איסור הכפייה עליו. מכאן נוצרו פרקטיקות רבות: החובה לקבל הסכמה מדעת לפני טיפול רפואי; קיומו של בית משפט שנועד להגביל את כוחו של השלטון; כתיבת חוקות וכדו'. חלק גדול מהתקדמויות אלה יונק מעולמה של תורה, ומהבשורה התנ"כית מלכתחילה על מעמד האדם וכוח הבחירה.

אלא, שבד בבד עם התקדמות זו הוחלשה מאוד התביעה לקבלת אחריות על הבחירות האלה, ונעשה ניתוק בין הבחירות ובין התוצאות. בשנתיים האחרונות, לדוגמה, נותק הקשר שבין הכרעתו הלגיטימית של אדם לא להתחסן ובין החובה שלו לשלם על משמעויות הבחירה הזו כשהיא מביאה לתקלות מוכחות רבות. זו דוגמה קטנה אחת בלבד המדגימה את היעדר הצד השני. שפת הזכויות אכן קיימת בהיקפים גדולים; אולם שפת האחריות לתוצאות- נעדרת.

חילוץ הישראלים והיהודים מאוקראינה הוא דוגמה נוספת. בהלכות פדיון שבויים אנו למדים "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים" (שוע רנב, א), ובהמשך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים". ואף על פי כן, כאשר מדובר בשבוי שהוא אחראי ואשם למצבו: "מי שמכר עצמו לעובד כוכבים, או שלוה מהם ושבו אותו בהלוואתו, פעם ראשונה ושניה פודים אותו; שלישית, אין פודים אותו". אולם: "ואם בקשו להרגו, פודין אותו מיד, אפילו אחר כמה פעמים".

לאמור: מי שנמצא בסכנת חיים, גם אם הוא אשם ואחראי למצבו – פועלים להצלתו. ההלכה עוסקת בפדיון שבויים. היא לא חלמה לעסוק במדינה יהודית עצמאית העוסקת בהצלת אזרחיה מאזור לחימה. אבל העיקרון הזה נכון גם במצב היום באוקראינה. אולם, מההלכה המטילה אחריות על השבוי כשהוא "מכר עצמו" אנו למדים גם על האחריות המוטלת על מי שמצילים אותו.

זכות גדולה אפוא למדינת ישראל להציל כל ישראלי וכל יהודי, גם אם הוא לא ציית לקריאה המפורשת לצאת משם, והסתמך על כך שכשתבוא הצרה – נירתם להצילו. אולם, בד בבד, חייבים לתבוע ממנו אחריות על מעשיו, לשלם על כך, ולעשות תיקון גדול לטובת הציבור שנחלץ לעזרתו.

(פקודי תשפ"ב)