הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשתנו מצווה הקב"ה את ישראל להביא את כל הבשר שהם חפצים לאכול במהלך שהותם במדבר, לפתח אהל מועד. שם, ורק שם, ניתן לשחוט את הבשר ולהכשירו לאכילה. כמאמר הכתוב (ויקרא יז,ג-ו):
"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'".
כלומר, במדבר אין אכילת חולין, אלא כל אכילתם של ישראל היתה, למעשה, מן הקרבנות. החומרה שמייחס הכתוב לדין זה עצומה, שכן העובר עליו ושוחט את הבהמה במקום אחר מאשר פתח אהל מועד דינו לא פחות מכרת!
הדברים הללו שנויים במחלוקת התנאים, בין ר' עקיבא לר' ישמעאל, במסכת חולין (טז,ב-יז,א). עיקרה של מסכת חולין הוא דיני בשר שאיננו קדוש, שלא כקרבנות, אלא בשר שנועד לאכילת כל אדם. לפיכך, מפורטות במסכת כל ההלכות הקשורות בשחיטה, בכיסוי הדם, ובניקוי הבשר והכשרתו לאכילה.
לר' ישמעאל, כפי שביארנו, נאסר על ישראל במדבר לאכול בשר תאוה, כלומר בשר שאיננו מיוחד לשם שמיים במסגרת קרבנות השלמים. מנגד, לר' עקיבא, הדיון אצלנו בפסוקים אינו על בשר תאוה, שנאסר באכילה במדבר, כי אם על בשר קדשים. הפסוקים כאן מצווים על החובה לזבוח את הקרבן רק בתוך העזרה, ולא מחוצה לה. אולם, פרשנות זו, הגם שרש"י נקט בה (ראה פירושו לפס' ג כאן) רחוקה מהפשט, שאינו מזכיר את ענין הקדשת הקרבן מלכתחילה, אלא רק כתנאי לאכילה.
[כאן המקום להעיר על שמה של מסכת חולין. השם חולין נשמע בלתי מתאים לאחד מקובצי ההלכות שנמסרו לנו מפי הקדמונים, ומבארים את דברי תורתנו הקדושה. ואכן, המעיין ימצא שרש"י מקפיד בכל מקום בו הוא מפנה למסכת חולין לכנות אותה בשם אחר: "שחיטת חולין". ח"ו המסכת אינה חולין, אלא היא עוסקת בשחיטת בשר חולין. ראה עד כמה הקפידו קדמונינו שלא להוציא מילה בעלת הקשר שלילי על דברי התורה].
על הקושי בפרשנות הפשט לאורה של דרך זו מצביע גדול הפרשנים הפשטנים, הלא הוא הרמב"ן, בביאורו לפס' ב.
כך דבריו:
"…בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד (כשיטת ר' עקיבא, וכפרשנות רש"י), יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם. והנכון בפרשה, מה שהזכירו רבותינו שאסר בשר תאוה לישראל במדבר, ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה'. ולכך אמר… שיביאום כולם אל פתח אהל מועד, ויעשו אותם זבחי שלמים ולהקריב החלב והדם על מזבח ה', ואז יאכל הוא הבשר כמשפט. ואמר שאם ישחטם במקום אחר יהיה חייב כרת.
והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ, אפילו החולין, והוא האיסור בבשר התאוה… ואחרי כן הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ, ויקריב עליו השלמים הנזכרים, או עולה, כענין הנעשה במוקדשין בשעת היתר הבמות, רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם".
הרי שבסיכומו של דבר ביקש רמב"ן למצוא נוסחה המפשרת בין שני הקצוות, ולאחד בין איסור אכילת בשר תאוה במדבר, לאיסור זביחת קרבנות מחוץ לעזרה, אך הכריע שבפשט לשון הכתוב נראים הדברים דווקא כר' ישמעאל.
אולם, חשוב לשים לב לנימוק שמופיע בהמשך לשון התורה (פס' ז):"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". על אלו שעירים מדבר הכתוב? ומי נהג לזבוח להם?
בנקודה זו מעניין לראות את דברי תרגום אונקלוס, ומנגד את דברי התרגום הירושלמי (המיוחס ליונתן בן עוזיאל, אך אינו משלו, כמבואר במסכת מגילה ג,א). אונקלוס מתרגם: "ולא ידבחון עוד ית דבחיהון לשידין", כלומר, לא יזבחו עוד את זבחיהם לשדים! אולם, התרגום הירושלמי נזהר יותר, ומבאר: "לְטַעֲוָון דִמְתִילִין לְשֵׁידִין". כלומר, אינם זובחים לאלילי טעות הנמשלים לשדים, כי אין שדים במציאות (ראה פירוש ראב"ע על אתר המבאר את פשר הדמיון בין שעירים לשדים, ואת המנגנון הנפשי הגורם להזיות ממין אלה. עוד ראה דברים לב,יז, שם חוזרת התורה על השלילה שבפעולת הבל זו)!
מדוע דווקא כאן בחרה התורה להצביע על החשש הזה מפני הקרבה לאלילי שטות? ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בספרו משך חכמה, ביאר את הסמיכות בין החובה לזבוח את כל הבשר במדבר במקום המשכן לבין הזהירות מהזביחה המדוברת. לדבריו, ביקשה התורה להניע מהלך רוחני עמוק בעם ישראל, המכיר בשפלותם הרוחנית בעת שהיו משועבדים במצרים, ומבקש להעניק להם סולם הדרגתי להתקדמות רוחנית. הדברים מבוטאים היטב במשל המופיע בויקרא רבה (כב,ח):
"רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך, זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור. כך, לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים, והיו מביאים קרבניהם לשעירים… והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם, אמר הקב"ה, יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד, והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים…".
הרי שהקב"ה ראה שישראל אינם עומדים באיסור החמור של זביחה לאלילי כזב, בשל מנהגים עתיקי יומין, ובשל המשיכה הטבעית שיש לבני אדם להבלי עבודה זרה, הנוסכים בהם בטחון של שטות. לפיכך, מתוך רצון לשומרם קרובים אליו, תבע הקב"ה שכל הבשר ייזבח בבית ה', וממילא לאט לאט יתבער המנהג הפסול הזה מן העולם (ראה תיאור מפורט של הזיות עובדי האלילים בענין במורה הנבוכים ג,מו).
מכאן נלמד עד כמה גדולים חסדיו של מלך מלכי המלכים עלינו, ועד כמה חפצו בקירבתם של ישראל אליו. שהרי, הקב"ה הורה לישראל הוראה שכל תכליתה היא הרחקתם מהטעות, ומתן עזרה בשביל שיצליחו לכוון עצמם לדרך האמת. הגע עצמך – עבור מי מצווה הקב"ה הוראה זו? עבור עובדי אלילים, אנשים שאף לאחר מתן תורה ולאחר חטא העגל נותרו דבקים בטעויותיהם, ומכל מקום הקב"ה אינו חפץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. על אף טעויותיהם, מבקש הקב"ה לפגוע בגורם שמזמן להם את הטעות, ולא באנשים הטועים. הוא פשוט מעכב בידם מלחטוא, ומצפה שממילא החטא יאבד מהשפעתו בזכות המגבלה שהטיל.
בעיצומם של ימי הספירה מקובל בקהל ישראל להקפיד הקפדה יתרה בכבוד הזולת, ולממד על כלל ישראל זכות. ר' משה קורדובירו, מגדולי המקובלים שקמו בעם ישראל, הורה בספרו הנפלא "תומר דבורה" שביחסים שבין אדם לחברו חובה על כל אדם לבחון ולהתבונן מהן ציפיותיו מהקב"ה, ומהן ללמוד ולעשות. שהרי, הקב"ה חומל וחונן, חס ומרחם, מבליג ומוחל על כבודו, ואילו אנו נוטים לנקום ולנטור, לכעוס ולהתאכזר. האם נעמוד ביום דין מול מלך מלכי המלכים, אם אנחנו איננו מאמצים בעצמנו את ההנהגות שאנו מצפים שיאמץ כלפינו?
ולענייננו, הקב"ה מראה עד כמה עזה אהבתו לישראל, ועד כמה הוא מוכן לדאוג ולקבלם גם כאשר אינם הולכים בדרך הישר. אם יש בעיה בדרך חייהם ובעולמם המחשבתי, לוקח על עצמו הקב"ה לתקן את המעוות, ולהורות להם דרך התמודדות קלה. עד כמה הוראה זו מחייבת אותנו לקבל לקרבנו גם את אלה שאינם הולכים תמיד בדרך הישר והטוב (וב"ה איננו מתמודדים כיום עם עבודה זרה, אלא עם עבירות ופגמים קלים בהרבה), לקרבם ולדאוג לעולמם הגשמי והרוחני. המעמד הרוחני של כלל ישראל ושל כל פרט איננו רק ענייננו – הוא באחריותנו. לא פחות מאחריותו של הקב"ה למעמדנו הרוחני. כך אנו מבקשים ממנו, וכך גם הוא מצפה מאתנו.
(אחרי קדושים תשסז)
