ברית? מתחשבים גם בהורים

פרשתנו פותחת באשה היולדת ובטומאתה כתוצאה מהלידה – 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא' … 'ּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ'. בין שני הפסוקים הללו מופיע הציווי על מצות המילה: 'וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ'. קטיעת רצף הפסוקים מלמדנו, שקיים קשר ישיר בין שבעת ימי הטומאה לבין ברית מילה ביום השמיני. זיקה זו מנוסחת במדרש אגדה, המסביר את הטעם למצות המילה ביום השמיני: 'שאלו התלמידים את רבי שמעון בן יוחאי: ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים' (נידה לא ע"ב). מסביר רש"י, שכולם שמחים בעת שאוכלים סעודת מצוה ואילו אביו ואמו עצובים, שאסורים אחד עם השני מפאת טומאתה של היולדת. התורה קבעה את זמן המילה רק לאחר שהאישה היולדת טהורה ומותרת לבעלה. רשב"י דורש את דרשתו בהשראה של סמיכות הפסוקים של טהרת היולדת למצוות המילה. (חידושי המהרש"א שם בסוגיה). מכיוון שהורי הנימול הם המחותנים הראשיים בשמחה, ראתה התורה להתחשב בהם ולדחות את הברית עד שיוכלו להיות יחדיו, כדי ששמחתם תהיה שלמה. על אף שהתורה מדריכה אותנו לאיפוק בצו: 'קדושים תהיו' וכפי שמסבירים חז"ל שיהיו פרושים מן המותרות וימעטו במשגל, בכל זאת על מנת שתהיה שמחה שלמה נדחתה המילה ליום שבו מותרים ההורים.
הרמב"ם כובש לו דרך אחרת בטעם שנקבעה המילה ביום השמיני. לא את טובת ההורים אנו מחפשים אלא טובת הרך הנימול. הרמב"ם כרופא הכיר את הבעיה הרפואית הכרוכה במילת התינוק בטרם עברו שמונה ימים ללידתו: 'והטעם שהמילה בשמיני, מפני שכל חי בזמן שנולד חלוש מאוד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עד כה בבטן, עד עבור שבעה ימים, ואז נחשב מן היוצאים לאוויר העולם'. שיטת הרמב"ם מבוססת על דברי המדרש: (דברים רבא כי תצא) : 'ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו, להמתין לו עד שיהא בו כוחו'. כיום אנו יודעים שרק בגיל שמונה ימים יש לתינוק כבר רמה מספקת של גורמי הקרישה, כך שהתינוק יכול לעמוד בהצלחה בביצוע הברית.
עמדתו של רשב"י בזיקה שבין טומאת האשה למועד הברית אומצה על ידי האמורא רב אסי, שלא הסתפק בדרשה מתחום האגדה אלא קבע הלכה, שמילה לתינוק ביום השמיני מותנית בלידה שמחמתה האם נטמאה. כאשר האם אינה נטמאת בלדתה כגון: ניתוח קיסרי – יש למול מיידית, וזו לשונו (שבת קלה ע"א):
'אמר רב אסי: כל שאמו טמאה לידה – נימול לשמונה. וכל שאין אמו טמאה לידה – אין נימול לשמונה. שנאמר: 'אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו'.
כלומר, טומאתה של האישה משפיעה על קביעת יום המילה. הצורך בשמונה ימים נובע מכך שהאישה טמאה שבעה ימים. זאת ועוד, הגמרא תלתה גם את ההיתר למילה בשבת רק אם קיימת טומאת לידה ולכן 'יוצא דופן', דהיינו תינוק שנולד בניתוח קיסרי, אין מילתו דוחה שבת. ומעניין שאעפ"י שעל בסיס סמיכות הפסוקים של טומאת יולדת למילה נוצרה הלכה, שאין מלים בשבת יוצא דופן, שאמו אינה טמאה, הרי שההלכה מבית מדרשו של רב אסי נדחתה ומלים את כל התינוקות בגיל שמונה ימים. ככל הנראה שחכמים חששו מהסכנה הרובצת על הילד במילה מוקדמת וכדבריו של הרמב"ם במורה נבוכים. אולם עדיין דרשתו הרעיונית של רבי שמעון בן יוחאי במקומה עומדת.
התורה בקשה להתחשב בהורים ולהעניק להם שמחה מלאה בזמן שהתינוק נימול. גם כשעוסקים בדבר גדול כמו ברית מילה, אסור להתעלם מפרטים שלכאורה קטנים שיכולים לאפשר תחושה אחרת עבור השותפים במצווה.
(תזריע תשעו)