הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)תופעת החילון זעזעה את מחשבתו של הראי"ה קוק. בעודו בחו"ל הוא התייחס לחילונים באמות המידה המקובלות אז בעולם היהודי– ככופרים שחובה לשנאתם– אבל משעלה לארץ יחסו אליהם השתנה. הוא עדיין המשיך למחות בעבירות שביצעו, אבל מצד שני ידע להסתכל עליהם ב"עין עליונה", ולהבין את תפקידם בתהליך הגאולה. את החילון הוא ראה כאתגר, שמטרתו לרומם את השיח הדתי ולגרום לו להתחיל לדבר בשפה גבוהה אך ברורה, על העניינים הגדולים ביותר של היהדות. ציפייתו הייתה שברגע שהעולם הדתי ייעתר לאתגר זה, החילון עד מהרה ייעלם מן העולם.
אבל כל זה לא קרה. לא רק שהחילון לא נעלם, אלא שהוא מעמיק שורשיו יותר ויותר. יש שיאמרו שהדבר מוכיח שהראי"ה קוק שגה בקרדיט שהעניק לחילונים החלוצים. אבל לא ניתן להתעלם גם מהצד שני– העולם הדתי עצמו לא נעתר לאתגר שהציב בפניו הראי"ה קוק. החזון של הישיבה המרכזית העולמית בירושלים, המשלבת לימוד תורה עם חכמות מכל התחומים למען הצמחת גדולי אומה, רחוק מלהתממש, ועל תורת ארץ ישראל אין מה לדבר. הבעיה היא שבדור שלנו- למעלה ממאה שנים לאחר עלייתו של הראי"ה קוק ארצה– העניינים מסתבכים עוד יותר, שכן גם החילון כבר איננו כשהיה. בחלקים רבים בחברה הישראלית לא מדובר עוד בחילון אידיאולוגי, כשל פעם, אלא בחילון המתבסס על בורות וסתמיות. לאנשים רבים אין כבר עניין להתווכח על א-לוהים, על תורה ועל משמעות ההלכה, גם מפני שכבר אין להם כל טיפת ידע בכך, וגם מפני שהרוח הפוסטמודרנית גרמה להם להתעייף מכל שיח אידיאולוגי שהוא. "סתם, זה הכל סתם, מתיחה מסרט ישן", כתב על כך קובי אוז.
מה, אם כן, יעלה בגורל חזונו של הראי"ה קוק? דרך מי תצמח קרן הישועה שתעורר את העולם הדתי ותתאים אותו לדור הנוכחי?
ייתכן וכאן נכנסים הדתל"שים אל התמונה. כבר רבים עמדו על כך שהדתל"שים אינם דתיים בעבר שהצטרפו למגזר החילוני בהווה. מבחינות רבות, הדתל"שים מהווים מגזר בפני עצמם. תעיד על כך העובדה שהם אינם מכנים עצמם חילונים אלא 'דתיים לשעבר'- כינוי המציג באופן פרדוקסלי את זהותם באמצעות מי שהם כבר אינם עוד.
מעצם העובדה שאותם דתל"שים היו בעברם דתיים וכעת הם אינם, יש בכך משום קריאת התעוררות לעולם הדתי. הנה, קמים לפנינו לא מעט אנשים שמצהירים בריש גלי: 'חילונים אנחנו לא רוצים להיות אבל גם להישאר במגזר הדתי איננו יכולים'. אז מה כן? מה אותם אנשים רוצים להיות?
פנים רבות יש לדתל"שיות, אבל אולי את התשובה הבסיסית ביותר לשאלה זו ניתן ללמוד מכינוי אחר שהודבק בהם, והוא 'דתיי הרצף'. היינו, מדובר באנשים שמבקשים זהות שתנוע על הרצף שבין העולם הדתי לחילוני; לא לדבוק בחיים הלכתיים באופן מלא אבל גם לא להתנער מהם לחלוטין. כפי שטענתי במקום אחר, מבחינות רבות הם רוצים להיות כמו המסורתיים– לשמור על המסגרת שקושרת אותם לאמונה ולקחת יותר בקלות את המחויבות ההלכתית הנוקשה.
השאלה היא כיצד העולם הדתי יגיב לכך. למרבה הצער, פעמים רבות כשאני מעלה את תופעת הדתל"שיות לדיון, אני נענה בטענה: "אבל גם יש חזרה בתשובה גדולה". אנשים מסתכלים על כך כבמעין מאבק סטטיסטי, שבו המספרים יוכיחו את צדקתו של מגזר כזה או אחר, אבל מי שעושה כן מחמיץ את העיקר. הדתל"שים מאירים את נקודות הכשל שיש בעולם הדתי של ימינו. את עזיבתם את המחנה יש לתפוס כאתגר דתי, לראות כיצד נותנים מענה למצוקה שעליה הם מצביעים. לאור דברינו מלמעלה ניתן אולי לומר שהם אלה שהיום נושאים את התפקיד ההיסטורי שהראי"ה קוק תלה בחלוצים. הנה לפנינו אידיאולוגיה, המסרבת להשלים עם המצב הקיים, ובסתרי ליבה מבקשת לתקנו.
אך האם הדבר אפשרי? האם יכול העולם הדתי להיענות לקריאת האתגר של 'דתיי הרצף'? בכך נדון ברשימותינו הקרובות.
(וארא תשעח)
