המומים שמונעים מהכהן לשאת כפיים

פרשת 'אמר' מצווה על קדושת "הכוהנים בני אהרן" ומצַווה על היבדלותם במעשים, במנהגים, בנישואין ובאבלות. הכוהנים משרתי ד' בבית המקדש היו צריכים להיות ללא פגם בגופם. פרשני המקרא מסבירים את החשיבות הרבה במעמד הייצוגי של הכהן המשרת בבית המקדש. הרמב"ם ב'מורה נבוכים' מציג צדדים שונים. "ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון – שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל" (ח"ג פר' מ"ה) 'צורתו האמתית' של האדם אינה נמדדת על פי מראהו החיצוני ושלמות איבריו, אך כדי להגדיל את תפארתו וכבודו של בית המקדש "אצל הכל" – לרבות ההמון, שמבטו מכוון לחיצוניות ההופעה שזהו 'כבוד הציבור' על כן ראוי שלא ישמש בעל מום בתפקיד ייצוגי שכזה.

בתלמוד מובאת רשימת מומים הפוסלת את הכהן מ'לישא כפיו': "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו… מפני שהעם מסתכלין בו" (מגילה כ"ד ע"ב). הנימוק לפסול מובא במשנה 'מפני שהעם מסתכלין בו'. כלומר, לא המומים הם שפוסלים אלא שהמומים מסיחים את דעת הציבור. בד בבד מביאה הגמרא שורה של אמוראים שבקהילותיהם נשאו כפיים בעלי מומים. ההיתר נשען על ההרגל בלשון הגמרא "דש בעירו", כלומר, כלומר מורגל על ידי בני עירו. השולחן ערוך הביא דין זה להלכה "ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפילו הוא סומא בשתי עיניו" (או"ח קכ"ח ל'). כשציבור מורגל אין בכך הסחת הדעת. על פסק זה הקשה הט"ז מדוע באמת לא יהיה הכוהן בעל המום פסול, אף אם דש שם? תשובתו של הט"ז היא שיש להבחין בין שני סוגי פסולים- האחד מצד שינוי הבריאה שהוא בעל מום ופסול שני מחמת מעשה האדם. לדעתו, השוואת ברכת הכוהנים לעבודת הכוהן במקדש אינה אלא דבר שתלוי בהתנהגותו של האדם. אם הוא שיכור — לא יוכל לברך ברכת כוהנים, כמו במקדש, אם הוא יושב בזמן שיכול לעמוד — לא יוכל לברך כמו במקדש (שם, ס"ק ט"ז).

הרב יעקב ריישר (1661-1733), דן בשאלת כוהן עם מוגבלות שאינו יכול לעמוד ומבקש לברך ברכת כוהנים בישיבה. הרב ריישר מגיע למסקנה שיש להתיר לכוהן לברך בישיבה, מאחר שזו אינה דרך ביזוי. דבריו מתבססים בעיקר על דברי הט"ז לפיו רק כהן כזה היושב בזדון בברכת כוהנים פסול מברכה ולא כוהן המוגבל בגופו. פוסקים אחרים לא קיבלו את ההבחנה שבין עבודת כהונה במקדש, ועבודת כהונה שהיא מחוץ למקדש ועל כן דחו את דברי הרב ריישר (שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קפ"ו, נו"ב מהדו"ק, או"ח סי' ה'). המשנה ברורה, רבי ישראל מאיר הכוהן מראדין, הכריע בניגוד לרב ריישר (או"ח סימן קכ"ח ס"ק נ"ג), אלא שעמדתו המחמירה של המשנה ברורה לא התקבלה על ידי פוסקים חשובים. באותו סעיף שבו מופיעה חובת העמידה של הכוהן בברכת כוהנים, השולחן ערוך מציין גם את חובת הקריאה בקול ובלשון הקודש "אין מברכין אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאת כפים, ובקול רם" (שם, או"ח, סעי' י"ד). על הלכה זו קובע גם המשנה ברורה, "והנה מי שקולו צרוד לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה" (שם, ס"ק נ"ג). המשנה ברורה ראה במומים הללו כפוסלים לגמרי.

הרב אליעזר וולדינברג מעיר "והמשנה ברורה כותב דמי שקולו צרוד אין יכול לישא כפיו, ואם כך מצריך עיון על מנהג העולם בזה, כי מן המצוי ביותר בבתי כנסיות הגדולים דמברכים כוהנים רבים והאחד מגביה קולו והשני אינו נשמע כלל, ולפי הנ"ל הרי אין לו לברך, ואולי אף ברכה לבטלה הוי" (שו"ת ציץ אליעזר חט"ו, סימן כ"א). הוא מציין שמנהג העולם שרבים הם הכוהנים שקולם אינו נשמע כלל. ומוסיף "מקרה של סיבה כגון בכוהן צרוד או שאינו יכול להגיבה קולו ככוהן השני שפיר דמי…" (שם). נראה שפסק הלכה בצירוף דבריו של הט"ז עשויים להשליך גם על המקרה הנדון, נשיאת כפיים של כוהן שאינו יכול לעמוד על רגליו, בלשונו של הרב וולדינברג "מקרה של סיבה", שניתן יהיה להקל ולאפשר לו לשאת כפיו בישיבה.

(אמור תשפ"א)