הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)מכירת חמץ מהוה חלק חשוב בהכנות לקראת הפסח. מקום רחב הוקדש לה בספרות ההלכתית. מכירה זו עברה גלגולים הסטורים שונים. ואכן, קיים פער גדול בין המכירה, שנהגה בתקופת התנאים לזו שנוהגת היום. הצורך במכירת חמץ הוא ברור, שכן יהודי המחזיק ברשותו חמץ רב, מעונין לסלק החמץ מרשותו כדי לא לעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא".
בעבר, כל יהודי מכר באופן אישי את חמצו לגוי. מכירה כזו מתועדת במקורות התנאים כאשר את הדוגמא הבולטת אנו מוצאים בתוספתא פסחים פרק ב:
ישראל ונכרי שהיו מפליגים בספינה, וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתן לו במתנה גמורה.
מלשון התוספתא מפורש שמדובר באירוע מקרי. יהודי וגוי מפליגים יחדיו, היהודי נזכר בחמץ שברשותו ומוכרו לגוי. במקרה המתואר, הקניין התבצע בין שני צדדים באופן ישיר.
מכירה פשוטה וממשית, שנעשתה בתקופת חז"ל, התגבשה במרוצת הדורות כמכירה פורמאלית של חמץ. במכירה הנהוגה כיום, אנו מוצאים שני הבדלים מרכזיים.
1. אין אנו מוציאים את החמץ מהבית אלא, החמץ נשאר באחת מפינות הבית. ובשעת
המכירה אנו מגדירים את מקומו.
2. מכירת החמץ אינה מתבצעת באופן ישיר בין היהודי לגוי. בעלי הבתים ממנים את
הרבנים להיות שליחים למכור את החמץ לגוי. המינוי נעשה על ידי חתימה על שטר הרשאה.
אמנם מכירת חמץ התקבלה בכל תפוצות ישראל אבל צריך להדגיש בפני כל אחד שמדובר בפעולה משפטית רצינית. דווקא בשל העובדה שאין משא ומתן בין היהודי לגוי נדרשת כוונה ומחשבה. מכירת חמץ היא אינה האופציה המובחרת לסילוק החמץ מהבית. כל אחד צריך לתכנן מראש, שלא יהיה חמץ ברשותו. כדאי לתכנן בהתאם את הכמויות הדרושות לאכילה עד פסח. ניתן למסור את החמץ לגויים הנמצאים בסביבתנו הקרובה. צריך להשאיר חמץ גם למצוות ביעור.
כמובן, שמוסדות גדולים או בעלי עסקים שונים שברשותם כמות רבה של חמץ סומכים על מכירת החמץ הנוהגת כיום, המתבצעת בהסכמתם של פוסקי הדורות האחרונים. מכירת חמץ ממשפחות (ולא ממפעלי מזון) צריכה להיעשות לפי הכללים הבאים:
1. אסור לקנות חמץ גמור לפני פסח כדי למכור אותו במכירת חמץ הנהוגה כיום.
2. ראוי לא למכור חמץ גמור. כלומר, מי שיש ברשותו עוגיות או מציות, בייגלה וכדומה ישתדל לאכלם עד פסח, או לתת לגוי, או לשרוף בביעור חמץ. (ואין זה מוגדר
כ'בל תשחית')
3. אין איסור של בל יראה ובל ימצא על קטניות. לכן, למנהג אשכנז אין צורך למכור קטניות. וכן, תרופות כמו כדורים, משחות וכיו"ב אין צריך למכרם. (לגבי תרופות שראויות לאכילה בסעיף הבא).
4. מכירת חמץ מועילה לכתחילה לכל המוצרים, שאדם מסופק ביחס לכשרותם לפסח. פעמים, שישנם מוצרים שעשויים מעמילן של חמץ או כל חומר אחר, שאדם אינו מודע להם. ולכן מוצרים המכילים עמילן (שלא ידוע מקורו והרכבו) כדאי למכור. כמו כן, המכירה מועילה לתרופות כמו כדורי מציצה או סירופ, שיש בהם טעם, אבל קיים ספק בכשרותם. מי שיש לו מוצרים השייכים לקטגוריה זו יעשה מכירת חמץ. יש לרכז את כל המוצרים, שנכללים בהגדרה של 'ספק חמץ' למקום אחד ולמכור אותם.
5. מי שאין לו מוצרים שבסעיף 4 ומכלה את חמצו בדרכים המפורטות בסעיף 2 אין לו כל צורך למכור חמץ. ואסור לחתום בשטר ההרשאה אם אין מה למכור שבכך מראה שהמכירה אינה אמיתית.
6. מלוי הפרטים בשטר המכירה יהיה מדויק. חייבים לפרט את המצרכים ובמיוחד את המקומות בהם מונחים אותם מוצרים. יש לציין את השם והכתובת בכתב ברור. הקפדה על מילוי השטר מעידה על רצינות המכירה.
7. מי שאינו יכול למכור ימנה את אשתו וילדיו (מעל גיל בר מצווה) שימכרו עבורו.
לסיכום, יש לזכור שמכירת חמץ אינה טקס דתי. המכירה היא כלי שבאמצעותו אנו נמנעים מלעבור על איסור בל יראה ובל ימצא. המכירה עברה שינויים רבים מתקופת התלמוד ולכן, כאשר משתמשים באמצעי זה יש צורך לעשות זאת בשלמות ובגמירות דעת. בשעת מכירת חמץ יש לעשות 'מעשה קניין' ולמנות את הרב לשליח להעביר את החמץ לרבנות. בשלב הבא הרבנות תמכור את החמץ לגוי.
(צו תשע)
