הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בפרשת תרומה מתוארים הכלים השונים שהיו במשכן. כלים אלו היו עשויים מעץ ומזהב. אולם הרכב החומרים בכל כלי היה שונה.
ארון העץ היה מצופה זהב מבית ומחוץ: 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב'. השולחן היה עשוי מעץ מבפנים אבל מבחוץ היה מצופה זהב: 'וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב'.
בעוד שהארון והשולחן היו מעץ, הרי שהמנורה הייתה עשויה מזהב צרוף – מקשה אחת. 'וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ'.
המנורה מחד הייתה עשויה מקשה אחת, אבל מאידך הייתה מלאה בעיטורים ומורכבת מצורות שונות. מבין כל הכלים דווקא ביצירת המנורה נתקשה משה, שנזקק לעזרתו הישירה של ה' ובמחזה הנבואה נראתה לו המנורה: ' וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר'.
הכלים במשכן משקפים דמויות אנושיות שונות. דמויות הדומות לשולחן או לארון הן אלו, שליבם ופיהם אינם שווים. כשם שהכלים עשויים מעץ אך מצופים זהב. תוכו של הכלי עשוי מחומר שונה מציפויו, כך ישנם בני אדם שמראים לנו את חיצוניותם שאינה בהכרח משקפת את אופיים האמיתי.
וישנן דמויות הדומות למנורה. ליבם לב זהב, הם טבעיים, תוכם כברם. כשם שהמנורה מורכבת מחלקים רבים, כך דמותו של האדם מורכבת להפליא. השאיפה לאמת צרופה ודרישת הטבעיות אינן קלות לרכישה. לכך עמל האדם כל חייו, להיות טבעי ולא מצופה, להיות אמיתי ולא צבוע. משה מתקשה ביותר בעשיית המנורה ואינו יודע כיצד לעשותה. אומר לו הקב"ה: 'כיון שנתקשה אמר הקב"ה למשה טול זהב והשליכהו לאש והוציאהו והיא נעשית מעצמה'. אולם ברש"י מובא המדרש בניסוח אחר: 'אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה'.
קשה ליצור מנורה, ועוד יותר קשה להיות דמות אנושית הדומה למנורה. אומר הקב"ה למשה, השלך את המנורה לכבשן האש. כך בן אנוש אשר ישליך עצמו, כלומר, יתמסר וישליך את השקר ואת הצביעות ויסיר מעצמו את האגו – יוכל לחשוף את נפשו הטהורה. זו עבודה קשה הדורשת מאמצים כבירים.
לאחר תקופה ארוכה יראה זכריה הנביא את המנורה:
' וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ… וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי … וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת' (זכריה ד,ב- ד).
המנורה בעלת שבעה הקנים מסמלת את רוח ה' – רוח של חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה. מנורה זו היא מקשה אחת, מורכבת, בעלת קנה מרכזי ובכוחה להאיר באור מיוחד את סביבתה. וכך האדם צריך לשאוף לזכות לאותה רוח ה' שתעזור לו להיות מגובש, טבעי, אמיתי, תוכו כברו. כך יוכל הוא להאיר את סביבתו באור זך וטהור, יהיה אהוב על הבריות ומקדש שם שמים ברבים.
האדם הוא 'מקשה אחת' אבל מורכב עד מאד, טבעיותו הופכת אותו לפשוט יותר וטהור יותר.
