הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' : וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י,א – ג).
לאחר הכנות מרובות, שנעשו לקראת הקמת המשכן, לאחר ימי המלואים, שהושקעו בהם עבודה רבה, נערכו אהרן ובניו לרגע המיוחל. והנה, בעיצומו של יום חגיגי זה מתים נדב ואביהוא בניו של אהרן. התורה מתארת את תגובתו של אהרן: 'וידם אהרן'. התורה אינה מתארת את מה שקדם לשתיקתו של אהרן, האם אהרן בכה, או שמא הסתיר לחלוטין את רגשותיו. ניתן למצוא שני כיוונים בדבריהם של הפרשנים.
וכך מפרש הרשב"ם:
"ולא בכה ולא התאבל, שכן כת' ביחזקאל: 'בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה, אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו".
לדעתו, אהרן התאפק ונמנע מלבכות. לעומתו הרמב"ן מציג תגובה אנושית יותר:
"שהיה בוכה בקול, ואז שתק".
לדעת הרמב"ן, כאשר אהרן הבחין בטרגדיה הנוראה, הוא החל לבכות בקול רם, אבל מיד לאחר מכן שתק. נדמה, שאהרן התכוון להסתיר את רגשותיו, שמא יטעו העם ויחשבו שהוא מהרהר על מידותיו של הקב"ה. אהרן מראה לכולם שהוא מצדיק עליו את הדין.
פעמים, אדם צריך להשליט את הביקורת האמונית והמוסרית על רגשותיו. אהרן מבין שהוא יהיה בעתיד שליח צבור של העם, וכאשר הוא יצטווה על עבודת יום הכיפורים הוא יידרש לעמוד לפני ה' ולהקטיר קטורת, שתכפר עליו ועל העם. הוא אינו יכול לעמוד לפני ה' מתוך טרוניה וביקורת ועל כך מדגישה התורה בפתיחה לציווי עבודת יום הכיפורים:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ".
אמנם, הפרשנים הסבירו, שאהרן הצטווה להיכנס לקדש הקדשים ושם נדרשת מידת זהירות גבוהה ומזהירו הכתוב שלא ימות כדרך שמתו בניו. אבל , ניתן לפרש שהכתוב מדגיש את מידת האחריות שנדרשה מאהרן כשליח צבור. גם כאשר הוא בייסוריו עליו לשקול בזהירות את צעדיו ולהצדיק על עצמו את הדין. כנציג הבכיר של העם לפני ה' עליו לקבל את הדין ולא לערער את אמונתו של העם.
השבוע יחול יום השואה. ניתן למצוא קוים משותפים בין שתיקתו של אהרון לבין שתיקתם של ניצולי השואה. אותם גיבורים הלכו בדרכו של אהרן הכהן. פליטי השואה עמדו דום לאחר התופת הנוראית. לא שאלו, לא בעטו, אלא קיבלו עליהם את הדין מתוך כאב עצום ונורא.
אני יכול להבין את שתיקתה הממושכת של אמי ז"ל לאחר הגעתה לארץ. אמא ז"ל איבדה את כל משפחתה בשואה והקפידה לשתוק כל השנים. הדור ששרד את השואה בכה את בכיו מאחורי הפרגוד לבל יראו את דמעותיו. פליטי השואה בחרו לשתוק ולא לדבר. השיח על השואה עלול היה להציף שאלות כבדות משקל. שמא הדיון היה מערער את אמונתם של הנכדים (בני הדור השני) שלא זכו להכיר את סבא וסבתא, ואת שאר המשפחה המורחבת שנספתה בשואה. שמא שאלות אלו היו מאיימות על החינוך, שקבלנו וספגנו מהבית להיות מחויבים לרבונו של עולם. אותם אנשי שם היו חדורי שליחות לבנות משפחה בארץ לאפשר לילדים תנאים טבעיים ונוחים לגדול בארץ ישראל מתוך רוח דתית אמונית וציונית.
כיום, כאשר דור פליטי השואה הולך ומזקין והדור הולך ומתמעט, יש לשוחח ולדבר ולשבור את השתיקה. כיום כאשר מדינת ישראל חיזקה את יתדותיה, אנו הדור הממשיך יכולים להבחין בתהליך. אמנם, אין תשובות לשאלות הקשות אודות השואה הנוראית, אבל ניתן להבחין בתהליך אלוקי. ישנן שאלות ואין תשובות, אבל כיום ניתן לשאוב כוחות מכוחו של תהליך משמעותי של קבוץ גלויות והפרחת השממה. כבן יתום מהוריו אני מרגיש מחויבות גדולה יותר להמשיך ולספר את הסיפור להשלים את החסר ולהחדיר תודעה של שליחות לבני הדור השלישי. אנו מבינים את שתיקתם של ההורים אבל כיום שמדינת ישראל נמצאת מחד, בפריחה ומאידך גלי האנטישמיות הולכים ומתגברים, אין לנו ברירה אלא להמשיך את הסיפור הנוראי של השואה למען יידעו הדורות הבאים. זה סיפור מצרים של הדור שלנו.
גם הטרגדיה האישית של אהרן ליוותה אותו כל ימיו. התורה חוזרת ומתארת את הטרגדיה פעמים אחדות כדי להדגיש את עצמת הכאב. יתכן שאהרן עצמו ביום מן הימים סיפר ודבר על אשר אירע לבניו וסיפר את הסיפור לנכדיו למען יידעו ויכירו את אשר אירע ויילמדו הלקחים.
תודעת הספור אינה מפיגה את עצמת האמונה, אלא מאפשרת להכיר, שתהליכים אלוקיים מורכבים וקשים וכפי שאומר הנביא ישעיהו:
"כִי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה' : כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".
(שמיני תשע)
