הדלפות

פרשת צו ממשיכה בתיאור הקרבת הקורבנות עליהם התחלנו לקרוא בפרשה הקודמת. ההבדל שבין פרשת ויקרא לפרשת צו נעוץ 'בנמען'. כדי להבין את הדברים נפנה לדבריו של הרש"ר הירש בעומדו על ההבדל שבין שתי הפרשיות: "הפרשה הקודמת…מתארת את הסוגים השונים של הקורבנות (קרבנות נדבה: עולה, מנחה ושלמים; וקורבנות חובה המכפרים על חטא: חטאת ואשם), ומבארת הלכות שונות של הקורבנות. ידיעת ההלכות האלו הכרחית גם לבעלים, המבקשים להתקרב אל ה' באמצעות אותם קורבנות. ההלכות המבוארות בשני הפרקים הבאים [של פרשת צו – ההוספה אינה במקור] משלימות את אלו שבפרקים הקודמים, אך הן נוגעות בעיקר לכהנים שנצטווּ על הקרבת הקורבנות; משום כך מופנות הלכות אלו במיוחד לאהרן ולבניו".

במילים אחרות, עניינה של הפרשה, בשונה מהפרשה הקודמת, שהיא מופנית אל הכהנים, אותם עובדי ציבור שתפקידם לשמש כגורם המקצועי – רוחני שאמור לתווך בין האדם לבין א-לוהיו. בין ענייני הפרשה המופנים לכהנים אנו קוראים: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמור זאת תורת החטאת, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'". כאן נפתח מאמר מוסגר ונעמוד בקצרה על שני סוגי הקורבנות 'חטאת' ו'עולה'.

בקווים גסים ולצורכי רשימה זו נציין כי קרבן חטאת הינו קרבן שמוטל על היחיד. קרבן חטאת מביא היחיד כדי לכפר על חטא שעשה בשוגג. קרבן עולה הוא קרבן יחיד אף הוא, שמביא האדם כנדר או נדבה, בתלמוד מובא ההבדל שבין קרבן חטאת לקרבן עולה באופן הבא, קרבן חטאת תכליתו כפרה, קרבן עולה תכליתו 'דורון', מתנה.

וכאן עולה השאלה מה טעם הדגישה התורה שקרבן חטאת יש להקריבו במקום שבו מוקרב קרבן חטאת. תשובה לשאלה זו אנו מוצאים בתלמוד הירושלמי שמשמיענו: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'. שלא לפרסם את החטאים".

כלומר החיוב להקריב את קרבן חטאת במקום בו מוקרבת קרבן עולה, היא כדי ל'כסות' על חטאיהם של החוטאים בשגגה, שכן אילו הייתה קיימת אבחנה פרקטית בין הקורבנות, ואילו לקרבן חטאת היה מקום ייחודי אך לכאלו שחטאו, היה בכך כדי לפגוע בכל אותם אנשים שכן כל מי שהיה עומד מהצד והיה רואה את הקרבן מוקרב במקום מסויים היה יודע שמדובר באדם שחטא, באה התורה ומאחדת בין שתי קורבנות, האחד עולה שמובא כדורון – נדר או נדבה, והשני שמגיע כחטאת וזאת כדי שלא לחשוף את החוטאים.

מתוך זהירות שהתורה מבקשת ללמדנו כאש היא חסה על החוטאים לבל ייחשף קלונם, אבקש לצאת אל אחת הסוגיות הציבוריות שמעסיקות את החברה הישראלית ואשר עניינה ב'הדלפות'. באומרנו הדלפות אבקש לייחד את הדיבור להדלפות שיוצאות מתוך ד' אמות של הרשות הציבורית אל המרחב הציבורי בכלל. בין אם הדלפה של מידע שמתרחש בתוך חדרי ישיבה, ובין אם מידע שמגיע לעובד ציבור תוך כדי מילוי תפקידו.

ההגנה על פרטיותו של האדם והשמירה על סודותיו הינה עתיקת יומין, כך למשל משמיענו שלמה המלך בספר משלי: 'הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר'; ובהמשך הוא אומר: "ריבך ריב את ריב רעך, וסוד אחר אל תגל'. במדרש מצינו שמשויים בין גילוי סוד לבין שפיכות דמים וכך הוא לשון המדרש: "גדול כסוי הסוד שכל המגלה סוד חברו כאילו שופך דמים…גדול המכסה סוד חברו שהוא מקיים מחשבות חברו ואם אינו מכסהו הוא מפר מחשבתו ולא יתקיים הדבר מפני שהוא מגלהו". ור' יונה מגירונדי, משמיענו: "וחייב אדם להסתיו הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו".

בתלמוד מתואר סיפור על תלמיד שיצא עליו קול שחשף סוד מבין כותלי הישיבה, סוד שאירע 22 שנה קודם. על אף פרק הזמן הארוך שחלף, ולמרות שניתן להניח שהתלמיד סבר שחלפה לה תקופת "ההתיישנות" וכי בסיפור הסוד לא יארע כל נזק, אותו תלמיד סולק מהישיבה. התלמוד אינו מתאר לנו מה בדיוק היה אותו הסוד ומה גילה אותו התלמיד, חלל זה ממלא רש"י וקובע: "דבר לשון הרע היה".

יתרה מזו מצינו בתשובה שהובאה משמו של ר' יצחק אופנהיים, מחכמי אשכנזמהמאה ה-14, שעוסקת בשאלת מעמדו של פרנס שגילה סוד, וכך אנו קוראים: "ועל ראובן ששגג בזה שגילה סוד הקהל לאחד מקרוביו הבא לחלוק על הקהל, לא טוב עשה בעמיו. ואם יוסיף לעשות כן, יש לסלקו מן הפרנסות".

צא ולמד, מעבר לחומרה הכרוכה בגילוי סוד, חומרה יתרה ניתן לגלות עוד יותר כאשר מדובר בדמות ציבורית שמנצלת את כוחו ומפרסמת מידע שמגיע אליו בנסיבות תפקידו. הדלפות וגילוי סוד הן דבר שיש להוקיע, ועוד יותר יש להוקיע כאשר ההדלפות מגיעות מצד עובדי ציבור, עובדי ציבור שכוחם יונק מאמון הציבור אינם יכולים לשמוט את האמון הציבורי ולחשוף מידע לצדדי ג' כאשר אין כל חובה חוקית לעשות כן.

(צו תשפ"ב)