שתיקת השמים וזעקת הדממה

בדרך הילוכי ברחובות השבוע באוראדיה שברומניה, עצמתי לרגע את עיני. בדמיוני ראיתי ילד קטנטן, יידל קליין מגרוסוורדיין (שמה היהודי של העיר טרם מלחה"ע השנייה), העושה את דרכו ל"חיידר" המקומי.
"כבן ארבע הייתי", סיפר לימים, "ואני זוכר כל פרט בבהירות. שיחקנו כילדים ופתאום ראיתי אש יוצאת מהשמיים. כמין כדור של אש. ככל הנראה הייתי בעל דמיון וסיפרתי על כך לחבריי. כל הילדים התרגשו והחלטנו שזהו סימן שמשיח בא. מה עושים ילדים בציפייה למשיח? רצנו מהר לברז ליטול ידיים לכבוד המשיח, להיטהר לקראת בואו ורקדנו סביב העץ שבחצר 'וטהר לבנו לעבדך באמת' ".
חלפו כמה דקות. ההפסקה תמה. קריאת המלמד "אִין חֵיידר אריין", להיכנס מיד, הפסיקה את החלום שנגוז. הילדים הפסיקו לרקוד, ונכנסו חזרה לחיידר.
משיח לא בא. בחלוף מספר שנים נדרשו כל יהודי העיירה להתרכז בבית הכנסת המקומי. כמה מהם נרצחו במקום, "למען יראו וייראו". האחרים הובלו לתחנת הרכבת המקומית, והועמסו על קרונות בקר בדרכם לאושוויץ.
מתי מעט שרדו. יהודה קליין נמנה עמם. למזלו, הוא נשלח למחנה עבודה ונותר בחיים. לאחר שאיבד את הוריו, אחיותיו, דודיו ודודותיו, בני דודיו, חבריו ובני משפחותיהם, עלה לארץ ישראל. למד בישיבת "חברון". עם חבריו בחטיבה שבע לחם לשחרור הגליל. את שם משפחתו שינה ל"עמיטל", בנה את ביתו והקים דור ישרים. לאחר מלחמת ששת הימים יסד בגוש עציון את "ישיבת הר עציון", אחת מספינות הדגל של עולם התורה בארץ ישראל, ועמד בראשה.
על כל אחד מאלפי הכרכים שבספרייתו העצומה הדביק "תו ספר" מיוחד שהכין בשבילו אחד מחבריו, ועליו רואים בו גזע עץ כרות, שמתוכו מלבלב ענף ירוק חדש.
"במשך כל השנים טורדת אותי מחשבה נוראה. מיליוני יהודים נהרגו בשואה. אני ניצלתי. האמנם ניצלתי מפני שהצביע עלי הקב"ה והוציאני משם, או שמא הייתה זו שעה של הסתרת פנים, ובעת הסתרת פנים, כדברי הרמב"ן, 'והלכתי עמכם קרי' – משאיר הקב"ה את עמו ביד המקרה? ועדיין טורדים אותי ספקות אלה ומשום כך אין לי אומץ לקבוע יום טוב על הצלתי. אני אדם פשוט וקטן. אולם כשניצלתי, חשתי שצריך להיות לי כוח כפול ומכופל למלא גם את מקומם של אלה שלא זכו להגיע לכאן".
כמו לידידו אלי ויזל, חתן פרס נובל, גם לרב עמיטל היו יותר שאלות מתשובות.
במשך עשרות שנים עבר לפני התיבה בימים הנוראים. תפילותיו הניעו אלפי לבבות. בוודאי לא הייתה זו איכותם המוסיקלית של הניגונים והתפילות, שהטון והמוסיקה ההונגרית ניכרו בהם היטב, אלא היותם יוצאים מלב, לב נשבר ונדכה, ונכנסים אליו.
חלק מאותם ניגונים מיוחדים, ניגוני הרב עמיטל, מיוחדים בצלילם, גם הוקלטו ונשתמרו לדורות. כמה מהם, מושרים מדי שבת בישיבה, דוגמת הנודע שבהם, "שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת".
במשך עשרות שנים נהרו מאות ואלפים, בעיקר בליל ראשון של סליחות וביום הכיפורים לישיבה שבגוש עציון. בוגרי הישיבה ובני משפחותיהם, וסתם אורחים ששמעה של אותה חוויה מרגשת ומרטיטת לב הגיע לאוזניהם.
בצוותא הצטרפו לרב עמיטל להמלכת "כתר יתנו לך", לשירת "מכלכל חיים בחסד", לסונטת "כי אנו עמך ואתה אבינו", לסימפוניית "האדרת ואמונה לחי עולמים", ועל כולנה: "אשר אימתך באראלי אומן, באבירי אומץ, בהמון מלאכים, ביקרת ערפל. ואביתה תהילה מגלומי גוש, מדלולי פועל, מדלי מעש, והיא תהילתך".
רבים זכו גם לשמוע את שיחותיו. שיחות של ליל "זכור ברית", "פרקי עקידה" של ראש השנה ושיחת הדוד החומק-עובר לפני השער בעת נעילה.
אך לא אלה עיקר אלא השתיקות שבין הניגונים ורגעי החסד של הדממה בתוככי השיחות.
היו אלה שתיקות מהדהדות, שקול זעקתן האילם הולך מסוף העולם ועד סופו. "הבן יקיר לי אפרים", היה הרב עמיטל פוצח ברון, "אם ילד שעשועים". ואז, באחת, היה הקול נשבר לרסיסים, נחנק, נשנק, מומלח בדמעות מכמירות לב. רק גיוס כל כוחות הנפש, לאחר כמה שברירי שניות, היה מאפשר לו להמשיך: "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".
למתבונן מן הצד הייתה עשויה ההפסקה להישמע כתרגיל של חזנים, כיצירת מתח לקראת הקרשנדו שבוא יבוא.
אך מי שהכיר את תולדות חייו, ידע שברגעים אלה ממש מתנהל בתוכו הקרב המכריע, הגורלי, שבין העוקד לנעקד: הניתן עוד לומר "זכור אזכרנו עוד" ו"אתה בחרתנו מכל העמים" אחרי אושוויץ, מיידאנק וטרבלינקה?
האפשר לשיר "אהבת אותנו, ורצית בנו" אחרי עקדתם של "שמונה נסיכי אדם", תלמידי הישיבה שעלו בסערה השמימה במלחמת יום הכיפורים?
ואיך יעלה הבן אל אביו בתפילה והנער – תלמידו-אהובו – איננו עמו?
פעם נשאל הרב עמיטל: "בשואה היו אנשים מאמינים שאיבדו את אמונתם בעקבותיה והיו לאתיאיסטים גמורים. והיו גם אחרים, אמנם מעט, שעשו את המהלך ההפוך: מכפירה מוחלטת לאמונה שלמה, תמימה. אבל אתה, היית מאמין ונשארת מאמין. הא כיצד? כלום לא קרה? השואה לא שינתה אצלך דבר?"
הרב עמיטל היה מאמין גדול לפני השואה, ונותר כזה גם לאחריה. היה מאמין גדול לפני מלחמת יום הכיפורים, שבה שָכַל שמונה מתלמידיו, שמונה נסיכי אדם, ונותר כזה גם לאחריה.
אך כאיש אמת, כל ימיו לא הפסיק לשאול. ושתיקותיו בעניין זה, גדולות היו מדיבוריו.
אחד מבני חו"ל, בעל נפש אמן רגישה, שהה באותם ימי מלחמה בבית המדרש הריק, ישיבה שהתרוקנה באחת מתלמידיה. כמה ימים לאחר מכן, ואף אלה היו ימים נוראים, ימי חג הסוכות של שנת תשל"ד, הוזמן להתארח וללון בסוכתם של הרב והרבנית עמיטל. "כל הלילה", סיפר, "שמעתי את הרב עמיטל מתהפך על משכבו, ממרר בבכי, כתינוק קטן". זכרם של תלמידיו האהובים לא מש הימנו אפילו לשעה קלה. בבקרים היה נוסע לעודד את הלוחמים בשתי החזיתות, בשעות אחר הצהריים היה מבקר את הפצועים בבתי החולים השונים. ובלילות היה בוכה ובוכה. בכי תמרורים, מכמיר לב, קורע את הגוף והנשמה גם יחד.
כלפי חוץ, כהתה עוצמת הבכי בחלוף השנים. גם הזיכרון ניטשטש מעט. אך כאיש אמת, שפעולתו אמת, שונא זיוף ומתעב את השקר, גם ואולי בעיקר בעבודת ה', לא נחה דעתו של הרב עמיטל מעולם ולא שבה למנוחה. עד זיבולא בתרייתא.
כשדיבר על העקדה, לא כיוון לבו רק לערוץ ההיסטוריה, אלא לערוץ ההווה. כואב, צורב בבשר החי, צובט את הלב.
כל ימיו תיעתע בשבילים, נע ונד בין העוקד והנעקד. בין אהבתו לקב"ה ולתורתו, לבין עבדיו הנעקדים על קידוש השם. באושווינצים ובברגן בלזן, במעוזי התעלה ובעמק הבכא.
כל ימיו ביקש ללמדנו את השיעור הגדול מכל: לא לכל שאלה יש תשובה, ולעתים קרובות יפה כוח השתיקה והדממה מכוח הדיבור והלהג האינסופי.
מי שאינו מזייף, מי שאינו משקר, לא יוכל להשיב. רק לשאול. הנעקד ניצל, אך מידת האמת שבו לא תוכל להכחיש: השבר שנוצר בינו לבין העוקד לא נרפא מעולם עד תום.
כך, בכל ימות השנה, וכך בעיקר בימים הנוראים, לפניהם ולאחריהם.
כשהתפללנו השבוע בבית הכנסת ושרנו שירי "סעודה שלישית" בגרוסוורדיין, וצעדנו במצעד החיים המרגש בעיר סיגעט (שארגן לימודFSU), מביתו של אלי ויזל ועד תחנת הרכבת (שנקראה השבוע על שמו) שממנה יצאו הקרונות לאושוויץ, ידענו שהרב עמיטל ניצח. בראש אלפי הצועדים הלכו שרה וחבר כנסת ממדינת ישראל, המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון, רבנים ואנשי ציבור, מהארץ ומחו"ל. דממת הצועדים שלפני אמרה הכל, וכמוה שירת "התקווה" שחתמה את האירוע.
(נצבים תשעז)