ד"ר יצחק קניגסברג"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת להם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" (ויקרא כג', א'-ב'). מועדי ה' אלה, כוללים את השבת, פסח, חג הביכורים (שבועות), זכרון תרועה (ראש השנה), יום הכיפורים, חג הסוכות ושמיני עצרת. לכל חג יש מצוות ומאפיינים מיוחדים, המתוארים בפרשתנו ובמקומות נוספים בתורה.
על מועדי ה' אלה, הוסיפו רבנן ימי אבל וימים טובים, בעקבות מאורעות שעברו על עם ישראל, במרוצת ההיסטוריה שלו.
ימי האבל קשורים בחורבן הבית הלאומי ובית המקדש ( ט' באב והצומות). הימים הטובים נקבעו לאחר הצלת עם ישראל מיד צר בדרך נס, כפי שחוו העם ומנהיגיו (פורים,חנוכה, יום העצמאות ויום ירושלים).
רבים תוהים: האם אין בהוספת ימי אבל וימים טובים אלה, משום איסור "לא תוסיף", כפי שהתורה צוותה בשני מקומות: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים ד',ב'). "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו" (שם יג',א') ?
פירוש רש"י: "לא תוסיפו" –כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשה מינין בלולב וחמש ציציות. לפי רש"י, חל איסור להוסיף על פרטי המצוה כפי שהתורה קבעה, אך אין בהוספת מצוה חדשה או קביעת יום טוב חדש, משום איסור "לא תוסיף".
הרמב"ן מסכים עם רש"י, שיש איסור "לא תוסיף" למי שמוסיף על פרטי המצוה, אך לטענתו מי שבדה מלבו לעשות מצווה או חג, כפי שעשה ירבעם בחודש השמיני (מלכים א' יב' לב'), עובר ב- "לא תוסיף".
בעקבות נס הצלת עם ישראל מידי המן הרשע, ביקשו מרדכי ואסתר המלכה, לקבוע את ימי הפורים כימי משתה ושמחה, ככתבם וכזמנם, בכל שנה ושנה בכל דור ודור, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.
הגמרא במסכת מגילה( ז',א') מספרת: "אמר שמואל בר יהודה שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות.
בירושלמי (מגילה א' דף ע' טור ד'/ה"ה) נאמר, ששמונים וחמשה זקנים ובתוכם שלושים נביאים התנגדו לבקשתה. לטענתם, דברי התורה: "אלה המצוות אשר צווה ה' את משה", מרמזים שאין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר, מעתה ואילך, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר. הגמרא ממשיכה ומספרת, שהזקנים לא זזו משם, עד שהאיר הקב"ה את עיניהם. הארה זאת גלומה ברעיון של הצמדת עניני פורים למצות "מחיית זרע עמלק", כי המן האגגי היה מזרע עמלק. מן הפסוק: "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים"(שמות יז',יד'), למדו חז"ל: כשם שמחיית עמלק מופיע בתורה בפרשות "בשלח וכי תצא", וכן בנביאים בספר שמואל (א' ,טו') -מלחמת שאול באגג מלך עמלק, כך יש להזכיר זאת בכתובים. מגילת אסתר השייכת לכתובים, נמצאה כמקום המתאים. המגילה מפרטת כיצד יש לזכור ומה יש לעשות, בעקבות מעשה המן האגגי מזרע עמלק: "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט'). כך מצאו רבנן דרך, למלא אחר בקשתה של אסתר. בכך הם יצרו תקדים לקביעת מועדים דרבנן, בנוסף למועדי ה' המוזכרים בתורה .
משנקבע תקדים פורים, החליטו רבנן בתקופת החשמונאים, לאחר הניצחון על היוונים והמתיוונים, ומציאת פח שמן טהור להדלקת מנורת הזהב במקדש, לקבוע ימים טובים לישראל, זכר לחנוכת בית המקדש והשגת עצמאות תרבותית ומדינית.
שני אירועים אלה, שימשו בסיס לקביעת ימים טובים לישראל בעת החדשה: יום העצמאות, לאחר כינון מדינת ישראל, ויום ירושלים, לאחר איחוד העיר, בעקבות מלחמת ששת הימים.
כיום מקובלת הדעה, שהאיסור "לא תוסיף", מתייחס להוספת מצוות או תוספות למצוות התורה, בטענה שאלו ניתנו בסיני. כאשר רבנן מדגישים, שהמצוות החדשות והחגים החדשים, וכן התוספות למצוות התורה כסייגים שהם קבעו, הם מצוות ותוספות מדרבנן, אין בזה משום "לא תוסיף".
התורה משתמשת במועדי ה' במונחים: חג, מועד, מקרא קודש, שבת ושבתון. מונחים אלה לא מופיעים במועדים דרבנן. בחנוכה ובפורים השימוש הוא במונח – ימים: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים. על כן קראו לימים האלה פורים" (אסתר). "מהי חנוכה דתני רבנן יומי דחנוכה תמניא אינון"( שבת כא',ב'). "וקבעו שמונה ימים אלה בהלל והודיה"(על הניסים).
בקביעת מתכונת הימים הטובים, נעזרו רבנן בתכנים שנקבעו במועדי ה'. מועדי ה' מאופיינים בשמות ומנהגים בעלי אופי חקלאי, חברתי: חג האסיף, חג הקטיף, חג הקציר, חג הביקורים ,חג האביב, ובשמות ומנהגים בעלי אופי דתי: חג הפסח, חג השבועות,
חג הסוכות, שמיני עצרת, הקרבת קרבן פסח ואכילת המצה, מצוות ארבעת המינים וסוכה. בבית הכנסת המתכונת כמעט זהה בכל מועדי ה': ברכת שהחיינו, הלל, קריאה מיוחדת בתורה מענייני היום, שינוי בתפלת שמונה עשרי, וכו'.
חלק מהמצוות חלות על הציבור וחלק על היחיד.
אותה מתכונת יושמה בפורים וחנוכה: מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, והדלקת נרות איש וביתו בחנוכה. בבית הכנסת מברכים שהחיינו, שרים הלל, קוראים קריאה מיוחדת מענייני היום בתורה, ומוסיפים בתפילת שמונה עשרה תפילת
על הניסים. גם כאן חלק מהמצוות חלות על הציבור וחלק על היחיד.
נשאלת השאלה אם כך, מדוע אין מיישמים בימינו, את המשנה הסדורה של מצוות ומנהגי פורים וחנוכה, על יום העצמאות ויום ירושלים? מדוע לא קבעו רבנן מנהגים בעלי אופי דתי לחגים אלה, שכן לבד מאמירת הלל וברכת שחיינו, לא נקבעה קריאה מיוחדת בתורה לימים אלה, לא חובר קטע ייחודי ב"על הניסים", וכן לא נקבעו מצוות ומנהגים ליחיד.
לאור תקדים פורים וחנוכה, יש בכוחם של רבנן בימינו, לתת צביון דתי מיוחד ליום העצמאות ויום ירושלים, שיתאים לרוח הימים האלה בזמן הזה, לפי הכלל הידוע: "ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם" – יפתח בדורו כשמואל בדורו.
על הטענה שהיום קשה לקבוע מנהגים, כי הם לא יתקבלו על כל הציבור הדתי, אפשר לענות: גם מרדכי היה רצוי לרוב אחיו (ולא כל אחיו ), בזמן שהוא קבע את מתכונת ימי הפורים. עם הזמן, מתכונת זאת התקבלה בכל קהילות ישראל. סביר להניח, שזה היה התהליך גם בחנוכה, בזמן קביעת מתכונת החג על ידי החשמונאים.
האם ננחיל לדורות הבאים רק את נפנוף המנגלים, כמנהג החג המציין את ראשית צמיחת גאולתנו !?
(אמור תשע)
