ד"ר עמוס בר דעפרשת אמור עוסקת בתחילתה בעניין קדושת הכוהנים ומיד לאחר מכן עוסקת הפרשה בעניין קדושת הזמן, השבת והמועדים. התורה מסבירה את הבדלת הכוהנים וקדושתם בכך שהם עוסקים בעבודה הקודש, ומהי עבודת הקודש? מסבירה התורה: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹקיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה-לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", (כ"א, ח'). העם המוציא את לחמו בעבודה ובמלאכה נותן מחלקו לכוהנים ההופכים בעבודת הקודש במקדש לחם זה לחמו של ה'. קדושת המקום מבוססת אם כן על לחמו של האדם הנרכשת באמצעות עבודתו ומלאכתו ולעומתה קדושת הזמן זו שבפרשת השבת והמועדות מתבטאת בשביתה מעבודתו ומלאכתו זו. יוצא אפוא שעבודת האדם מישראל היא הבסיס לקיום קדושת המקום מכוון שהיא תחילת שרשרת המזון של הכוהנים והמקדש והשביתה ממלאכה זו היא הבסיס לקדושת הזמן: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (כ"ג, ג'). הגמרא במסכת שבת דף קי"ג עמוד ב' אומרת: "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין", הסבר אחד מבין כמה הסברים לכך שדווקא שמירת שתי שבתות ולא אחת או יותר מביאה את הגאולה היא בכך ששתי שבתות הוא המספר המינימאלי בו אפשר לקיים את שני חלקי הפסוק, גם קיום מלאכה שישה ימים וגם שביתה ביום השביעי, שכן שמירת שבת אחת עדיין אינה מחייבת מלאכה של שישה ימים בלבד, הסבר זה טומן בחובו את המסר כי עצם המלאכה בששת ימי המעשה היא חלק אינטגראלי מהשביתה וקידוש היום השביעי, מכיוון שהשובת ממלאכה כל ימות השבוע אינו מבדיל ומקדש את יום השביעי כיום מיוחד בכך שהוא נמנע ממלאכה ביום השביעי.
הקשר בין האמצעי למטרה, בין הקמח לתורה ולקדושה הוא קשר גורדי בל ינתק. עניין זה מבוטא היטב בחגי האביב המתחילים בפסח שענינו לחם עוני ובהמשך בעניין העומר והתבואה החדשה המתחילה בשעורים ומסתיימת בשתי הלחם המוקרבים מחיטים ולבסוף חג הקציר הוא חג מתן תורה, בבחינת "אם אין קמח אין תורה", זו התורה העולה מן הארץ. קשר זה אינו פשוט ואף מסובך שכן נדרשת מידה רבה של תמימות כדי להאמין שהקמח הניתן לתורה הושג ביושר ללא ניצול עושק ומרמה, ואף לעיתים רבות האמצעי הופך למטרה והמטרה לאמצעי כאשר התורה הופכת אמצעי לקמח מבחינת "אם אין תורה אין קמח".
הרעיון של תורה ועבודה המבוטא בפרקי אבות הנקרא בין פסח לעצרת מבוסס על ההבנה כי התורה צומחת מהארץ בבחינת "אמת מארץ תצמח". רעיון עמוק זה נחרט על דיגלה של תנועת בני עקיבא שנוסדה בל"ג בעומר התרפ"ט ההולכת לאור דברי הרב שלמה זלמן שרגאי "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה". המושג "עבודה" הוא דו-משמעי שכן הוא מכוון לעבודת ה' שמקורה בעבודת הכוהנים במקדש ועבודת האדם המוציא את לחמו מן הארץ, ברם כפי שראינו לעיל הא בהא תליא. סמל בני עקיבא הוא התורה הקלשון והחרמש המסמלים את עבודת האדמה המוציאה לחם מן הארץ בה תלויה התורה. ולמי שלא שם לב גם עלה של זית מבצבץ מאחורי לחות הברית בסמלה של תנועה חשובה זו.
(אמור תשע)
