פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"פרשת המקלל" (ויקרא כד, י-כג) שחותמת את פרשתנו, מתארת אמירה קשה שיצאה מפיה של דמות אנונימית-למחצה, בן ליחסי תערובת, שסופה עונש מוות: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה'. וידבר ה' אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו, ורגמו אותו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש יש כי יקלל א-להיו ונשא חטאו. ונוקב שם ה' מות יומת. רגום ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח, בנקבו שם יומת… וידבר משה אל בני ישראל, ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה, וירגמו אותו אבן. ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה".
פרשה זו עוררה שאלות קשות (והאברבנאל, כדרכו בקודש, מנה בה לא פחות מעשר שאלות), הן ביחס לפרטים שונים שנכללו בה (כגון מה היה בדיוק טיב ה"קללה"), הן באשר להתלבטות בגזירת עונשו שהצריכה את הנחתו ב"משמר לפרוש להם על פי ה' ". כבר חכמים הראשונים תהו על פשר "יציאתו" של המקלל. ביטוי לתהייה שנתעוררה בעניין זה יש בקשת הדעות שמובאת במדרש האגדה, וממנו בפירוש רש"י על אתר: "ויצא בן אשה ישראלית" – מהיכן יצא? רבי לוי אומר: מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר: "ביום השבת יערכנו", דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים?! ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו: "איש על דגלו באותות לבית אבותם" (במדבר ב) כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף". לפי הדעה האחרונה, לפנינו תיאור שכיח של "בעל דין קשה", שנתחייב בדין ובתגובה עומד הוא ומטיח דברים כלפי השופט שדן אותו.
העונש החמור שהושת על המקלל לסוף – גזר דין מוות בסקילה על ידי ולעיני כל ישראל, אומר אף הוא דרשני. חכמים ופרשנים למדו מפרשה זו כללים גדולים במשפט העברי בכלל, ובתורת הענישה שבו בפרט. כך, למשל, עולה מפשט הכתובים ש"בית הסקילה" היה מרוחק מן המחנה, ולכן נאמרה בפרשה לשון יציאה: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" (ושמא יש כאן "מידה כנגד מידה", כנגד "ויצא בן האשה הישראלית" שבראש הפרשה ). וכל כך למה? דברים נכוחים בעניין זה, ובעקבות חז"ל, כתב הרב שמשון רפאל הירש–הרש"ר הירש (גרמניה, המאה הי"ט), בפירושו על אתר: "אמרו בתלמוד (סנהדרין מב, ע"ב), "בית הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות", מחוץ לעיר; ואם בית הדין ישב [=מלכתחילה] מחוץ לעיר, היה מקום ההריגה מחוץ לבית הדין ורחוק הימנו. זאת – "כי היכי דלא מתחזי [=כדי שלא ייראו חברי] בית דין רוצחין" – לבל ייראה הדבר כאילו עיקר תפקידו של בית הדין לאחוז בחרב נוקמת".
ומכאן למדנו ראיה נוספת לעיקרון הגדול שלפיו הצדק לא צריך רק להיעשות, אלא גם להיראות, ובשונה מהמקובל בקרב רבנים מסוימים בימינו, יש חשיבות רבה גם ל"מה יאמרו" – שמא יימצא שם שמים מתחלל [לעניין זה, ראו בהרחבה: א' הכהן, למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד (הרב בני לאו עורך, ירושלים תשס"ו), 123-88]
וממשיך הרש"ר וכותב: "עיקר תפקידו של בית הדין היה לא לחייב את הנאשם אלא לזכות אותו. גזר הדין, המטיל את העונש, כבר הובא לידי בית הדין על ידי התראת העדים המאשימים; וזה תפקידו העיקרי של בית הדין: עליו לבדוק אותו גזר דין מוכן, ולחפש נימוקים המזכים את הנאשם. "אי נמי" [=או גם כן] – משום כך היה מקום ההריגה רחוק מבית הדין "כי היכי דתיהוי ליה הצלה" [=כדי שתהא לנאשם הצלה]. על פי דין יש להרוג את החוטא מיד לאחר שנגמר דינו; אך המרחק שבין המקומות גרם שיעבור זמן בין ההרשעה לבין הריגה. באותו זמן אפשר למצוא נימוקים המזכים את הנאשם והמבטלים את גזר הדין".
דברים נכוחים אלה משקפים את תורת הענישה היהודית, שמטילה חובה חמורה – הן על הדיינים, הן על כל הנוכחים – למצוא זכות לנאשם ולמנוע הוצאתו להורג.
ומכל מקום, הפרשה – והפרשנים שהרחיבו בעניינה – מלמדים אותנו שהלשון והדיבור – והמה מותר האדם מן הבהמה – לא לקללה ניתנו, וחובה מוטלת על הכל להוציא את המקלל, כל מקלל, אל מחוץ למחנה, ולא לתת לו לגיטימציה. ביקורת ואפילו לעתים הטחת דברים שלעניין רצויים המה, אך עליהם להיאמר בלשון נקייה ולשם שמים.
(אמור תשע)
