מערכת שבתוןחננאל ובר, רו"ח, MBA
מגילת אסתר מסתיימת, כידוע, בפסוק "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח, טז). האמנם? האם כל היהודים זכו לאותה הרגשה נפלאה? מה עם גיבורת המגילה עצמה? הרי ידוע שאסתר בת אביחיל נותרה כאשתו של אותו מלך ערל עד סוף ימיה, ולא הצליחה להקים בית נאמן בישראל. מכיוון שהקב"ה הוא זה שביים את כל מהלכי העלילה הנפלאה שנקראת מגילת אסתר, יש לתהות: הכיצד והאם ייתכן שהקב"ה לא יסיים את עבודתו בצורה מושלמת? מכיוון שהאופציה הזו אינה מתקבלת על הדעת, יש להגיע למסקנה אחת: שהקב"ה תכנן את העלילה כך שאסתר תוותר כאשתו של אחשורוש. וכעת, חובה עלינו לשאול: מדוע? מדוע נענשה אסתר בצורה כה קשה?
כדי לענות על השאלה הזו, לדעתי, יש קודם כל לתת את הדעת לשאלה: מדוע ציווה מרדכי את אסתר לא לגלות "את עמה ואת מולדתה" (אסתר ב, י)? כאן גם המקום לדון בשאלה הקשה בין אסתר למרדכי, האם הוא היה דודה, בן דודה ובנוסף גם בעלה, כפי שטוענים מפרשים מסוימים. ע"פ הפשט — "ויפקדו המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל-נערה-בתולה טובת מראה אל-שושן הבירה" (אסתר ב, ג) — אסתר לא היתה נשואה. ומאוחר יותר מתוארת אסתר כנערה: "והנערה יפת-תאר טובת מראה" — עוד ראייה להיותה בתולה. על הקשר בין מרדכי ואסתר מצהירה המגילה בפשטות באותו מקום "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". התיאורים הללו מסבירים מדוע מרדכי הסתפק בהוראה לנערה לא לגלות רק את היותה יהודיה, והוא לא היה צריך להוסיף אזהרה על היותה אשתו, כי היא לא היתה אשתו.
יש לזכור את סיפורם של אברהם ויצחק שביקשו מנשותיהם לא לגלות לפרעה ולאבימלך את היותן נשותיהם. העדר אזהרה דומה מפיו של מרדכי הינה הראיה הטובה ביותר, שלא כמותם — הוא לא חשש שיהרגוהו אם תתגלה העובדה שהוא בעלה, כי הוא באמת לא היה בעלה. הראיה הזאת מתווספת לכל האזכורים במגילה שאנשיו של אחשוורוש חיפשו עבור המלך רק נערות בתולות.
ציוויו של מרדכי לאסתר לא לגלות את עמה דורש הסבר. הוא עצמו זוהה כיהודי ולמרות זאת, עוד לפני בחירתה של אסתר כמלכתו של אחשוורוש, הוא היה יועץ או שר בארמונו של אחשוורוש. אזי, ממה חשש מרדכי? מחד גיסא, אם אסתר היתה מזדהה כיהודיה בפני אלו שאספו את הנערות לארמון, אולי הם היו — בשנאתם ליהודים — מוותרים עליה, ואז היא היתה נשארת הדסה, ונישאת ליהודי כשר ככל בנות ישראל. הרי מרדכי לא ידע בשלב זה שכדאי לו ולעם ישראל שיהיה להם נציג, או ליתר דיוק, נציגה, בתוך ארמון המלך. רק אם מרדכי ראה ברוח הקודש שמתרחשת סכנה גדולה לעם ישראל מעבר לאופק, וכדי לשרוד אותה חייבת הדסה להיכנס לארמון המלך כיורשת ושתי, וכדי להגדיל את הסיכוי שזה אכן יקרה, על אסתר להגדיל את סיכוייה בכל דרך…כולל הסתרת זהותה — רק אז אפשר להבין את דרישתו זו של מרדכי מאסתר.
ברם, עדיין אפשר לטעון שמפקידי המלך אשר הביאו את הנערות לארמון כדאי היה להסתיר את מוצאה של אסתר כדי שהיא לא תיפסל בדרך למלכות. אבל, מה היה הטעם להסתיר את יהדותה לאחר שהמלך אהב אותה מכל הנשים והכריז עליה כמלכה? מעמדה כמלכה היה כבר בטוח, וכל זה התרחש לפני שהמלך גידל את המן מעל כל השרים. הרי אפשר לטעון שלו היתה אסתר המלכה מזדהה לפני כן כיהודיה, היא היתה יכולה למנוע את עלייתו של המן בחצר המלך, והיתה יכולה אפילו לבקש את ראשו כבר אז. במילים אחרות, אפשר לטעון, שלו אסתר היתה מפרה את הוראתו של מרדכי אחרי הכתרתה כמלכה, כל הנסים שה' נאלץ לביים כדי להציל את מרדכי והיהודים לא היו נחוצים.
המסקנה: יהודי ויהודייה חייבים כמעט תמיד להזדהות בגאווה כיהודים. כראיות לכך יש להיזכר בדרכו של יהודי אחר, גם הוא בנה של רחל — יוסף הצדיק. כאשר הוא נמכר מצריימה הוא מעולם לא הסתיר את מוצאו, לא בפני שר המשקים "גנב גונבתי מארץ העברים", ולא בפני פרעה עצמו. גאוותו היהודית לא הזיקה לו כלל, כי מיד אחרי פתרונו של חלום פרעה "ויטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" (בראשית מא, לז). ועוד דוגמא על הצד השלילי של אותה חשיפת לאום של יהודי בגולה: משה רבינו עצמו, כאשר בנות יתרו סיפרו לאביהן ש"איש מצרי הצילנו מיד הרֹעים" (שמות ב, יט) העדר תגובתו של משה שלא תיקנם על טעותם זכה לביקורת חז"ל, ויש אומרים שזו הסיבה שלא זכה לעבור את הירדן.
למעשה, לכל אורך ההיסטוריה העגומה של עם ישראל בגלות, כאשר ניסינו להתבולל ולהסתיר את זהותנו, הדבר חזר אלינו כבומרנג, ושנאת הגויים כלפינו רק גברה. ולמרות שזה לכאורה בלתי הגיוני, כביכול, כאשר הזדהינו בגאווה כבניו של אברהם, יצחק ויעקב, אזי זכינו לכבוד וליראה מן הגויים.
בימינו אנו, או ליתר דיוק, בתחילת המאה העשרים באירופה, ובמיוחד בגרמניה, שאפו היהודים בכל כוחם להשתלב בחברה, להצטיין בה, כלכלית וחברתית, להיות יותר גרמנים מן הגרמנים. המוטו שלהם היה להיות לגרמנים טובים בחוץ ולהשאיר את דתם בבית. כפי שהסתרת דתם לא עלתה יפה בשושן כך היא לא עלתה יפה בברלין, כי קם המן גרמני באותה תקופה שניסה להגשים את שאיפתו הזדונית של המן הפרסי. אותו המן השני התעלם מכל ניסיונותיהם של היהודים המתבוללים להסתיר את זהותם. אפילו יהודים שהתנצרו לא קיבלו חסינות מתאי הגזים שהוא הכין עבורם. את כולם הוא רצה ל"השמיד להרוג ולאבד".
מדהימה היתה העובדה שכמאה וחמישים שנה לפני השואה זיהה הגר"א את תחייתו של המן והזהיר אותנו שגרמניה היא היא עמלק. ברם, בנוסף לקביעתו של הגר"א, יש עוד קשר בין מגילת אסתר מלפני אלפיים וחמש מאות שנה לימי השואה: בכתיבת שמותיהם של עשרת בניו של המן, בשמם של שלושה מבניו ישנן שלוש אותיות שמשום מה כתובות בקטן — "ת-ש-ז". ואכן, בדיוק בשנת תש"ז — 1946 — התנהלו משפטי נירנברג לפושעים הנאצים. בששה עשר באוקטובר 1946, עם תום משפטם של עשרת הפושעים הגדולים של הרייך השלישי — "בניו" של היטלר, ימח שמו — הם הוצאו להורג — לא בירי, ולא בכסא חשמלי, אלא בתליה על העץ. והתליין, שמו היה John C. Wood. בין האחרונים להיתלות שם בנירנברג היה הפושע הגדול יוליוס שטייכר, יש"ו. לפני שענדו את החבל סביב לצווארו הוא צרח את המילים “H + H” ומיד אחר כך פלט את המילים “Purim Fest 1946”. ואכן, הקשר בין הגולה בשושן לבין הגולה בברלין הושלם.
רצונם של היהודים בכל הגלויות היה, מחד גיסא, להנמיך פרופיל כיהודים, ומאידך גיסא, להצטיין, להתבלט כאזרחים, כאשר המטרה הרצויה היתה צריכה להיות לשרוד ולנסות לחזור הביתה בשלום בהזדמנות הראשונה. בעקבות פורים עם ישראל קיים וקיבל את התורה מרצון וחזר מבבל לארצו. היתכן שבגלל שבאירופה נטשו היהודים את התורה, את דת אבותיהם, וגם הפנו עורף לארץ הקודש משך 40 שנה אחרי הצהרת בלפור (המקבילה להצהרת כורש) — שאלו הסיבות שגרמו להצלחתו של המן השני, יש"ו? חומר למחשבה!
(צו תשעא)
