היודע לשאול

הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת הסדר חולון

ישנם מספר מנהגים בליל הסדר, שלכאורה אין להם טעם ברור, מלבד העניין לעשות דברים תמוהים, כדי שיראו התינוקות וישאלו. כך, למשל, מלמדת הגמרא במסכת פסחים (דף קטו ע"ב) שיש לעקור את השולחן מלפני המסובין – בעבר נהגו שכל אחד היה מסב על ספה או כורסה, ולפניו היה שולחן פרטי, שאותו היו מסלקים מלפניו עוד במהלך ההגדה, לפני הסעודה. כיום, שיש שולחן אחד לפני כולם, אנו מסלקים את הקערה מלפני עורך הסדר. ומה טעם מנהג זה? "כדי שיכירו תינוקות וישאלו". נו, ומה נענה להם? "כדי שתשאלו"?…
כך גם לגבי הכרפס, שאמנם יש לו טעמים נוספים, אך בגמרא (דף קיד ע"ב) מופיע שאנו 'מטבילין שתי פעמים', כלומר שמטבילין את הכרפס ואוכלים אותו, ולאחר מכן בתוך הסעודה מטבילין את המרור ואוכלים גם אותו, "כי היכי דליהווי היכרא לתינוקות" – כדי שיהיה היכר לתינוקות, שיראו דבר תמוה וישאלו. ובאמת התינוקות שואלים – "מה נשתנה הלילה הזה, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים?" ומה יש לנו לענות להם – כדי שיהיה לכם מה לשאול…
וכך גם מביאה הגמרא (קט.) על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח, כדי שלא יישנו וישאלו, ומפרש רבנו מנוח שהתינוקות ישאלו מה פתאום מחלקים להם ממתקים לפני הסעודה, הרי בדרך כלל מקפידים שיאכלו קודם כל את הסעודה ורק אחר כך מחלקים להם מיני מתיקה כקליות ואגוזים. ושוב – מהי התשובה לשאלה זו של התינוקות? כדי שתשאלו…
חג הפסח הוא חג השאלה – "הבן שואל את אביו. ואם אין דעת בבן – אביו מלמדו… ואם לאו – אשתו שואלתו, ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח, שואלין זה לזה".
מדוע כה חשוב לשאול? ניתן להבין שאפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, שכן הסיפור יוצר חוויה, ומכניס את עם ישראל שוב מדי שנה בשנה לתחושה המופלאה של יציאה מעבדות לחירות. אך מדוע צריך להקדים שאלה לתשובה? אחד הבנים המופיעים בהגדה הוא זה 'שאינו יודע לשאול', ואף עליו נאמר "את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך", ואם כן לכאורה השאלה איננה הכרחית.
אלא שדווקא מנקודה זו יוצא המהר"ל מפראג (גבורות ה' עמ' רלד) כדי להוכיח את הכרחיותה וחשיבותה של השאלה: צא ולמד, מהי התשובה שמקבל הבן שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – הלא זוהי בדיוק התשובה הנאמרת לרשע, בתוספת הדיוק "לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל", ובמה חטא הבן שאינו יודע לשאול, שעליו לקבל כזו תשובה ניצחת, שכמעט מוציאה אותו מכלל עם ישראל ומכלל הנגאלים? מבאר המהר"ל, "שהאינו יודע לשאול הוא לא רחוק הרבה ממדרגת הרשע… גם הוא כיוון שאינו שואל כלל על המצוות נראה שאין לו שום שייכות אל המצוות".
השאלה מגלה על רצונו של האדם – אם אדם איננו שואל ואיננו מתעניין, ומגלה אדישות מוחלטת לתורה ולמצוותיה, הדבר מעיד לא רק על מצבו הרוחני העכשווי, אלא על מידת הרצון שלו, על מידת הקשר שלו לתורה ולקב"ה. במובן מסויים עדיפה אפילו השאלה המתקיפה והמתייסרת (אך לא השאלה המקנטרת) על פני האדישות: אפילו האדם המתקומם כנגד התורה ומתקיף אותה בשאלות, מעיד בכך על הקשר שלו אליה, שכן דבר שאינו נוגע לאדם אינו מעורר בו התקוממות פנימית. כיוון שיש קשר פנימי, הכוח לשאול הוא יהיה הכוח המניע. הוא הכוח שיוביל את האדם גם לחיפוש התשובה ולהעמקה בזהותו ואמונתו.
ברובד נוסף יש לומר, כי השאלה מכילה בקרבה הרבה יותר מאשר התשובה שאפשר לתת לה. מדוע אנו מקריבים קרבן פסח? מדוע אנו אוכלים מצות? התשובה ברורה וידועה – כי ביום הזה יצאנו ממצרים. אולם, האם זו כל התשובה? ודאי שלא. יש מקום להעמיק בכל מצווה ובכל הלכה, ולגלות עומק לפנים מעומק, 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך', וככל שנעמיק יותר נגלה שישנם רבדים נוספים שלא חשפנו אותם עדיין. רצון ה' הוא אינסופי, ולעולם לא נוכל להגיע להבנה מלאה של האינסוף; הנגיעה היחידה שלנו באינסופיות של הרצון האלוקי – היא דווקא בשאלה. כאשר אנו שואלים, סימן השאלה מקפל בתוכו את כל התשובות, כולל אלו שאיננו יודעים אותן, וכולל אלו שאין אדם בעולם היודע אותן. השאלה היא הכמיהה שלנו אל השלימות שבידיעה, הכמיהה לקשר שלנו אל הרצון האלוקי.
לכן גם חכמים ונבונים צריכים לשאול לפני שהם עונים לעצמם את התשובות הידועות להם, לכן יש עניין שישאלו אפילו תינוקות שאינם מבינים את מילות השאלה שהם שואלים, כפי שאומר על כך הבן איש חי – שאף על פי שהם אינם מבינים, "מזלייהו חזי" – נשמתם מבינה את חשיבות השאלה ואת עצמת הכיסופים לריבונו של עולם המתגלה בה.
(פסח תשס"ה)