פסח כשר מתוצרת הארץ

חג הפסח ידוע ומיוחד בדקדוקי ועיוני הכשרות וההקפדה על ביעור החמץ שבו. דקדוקים אלה אף זכו לעיגון בכתובים (מובאה מפורסמת היא בשם האר"י שמי שנזהר מחמץ במשהו בפסח, נשמר מחטא כל השנה כולה, ולכן יש להחמיר בכל החומרות הנהוגות בחג זה), ומנהג ישראל, שמקפידים על קלה כחמורה, הן על חומרות הראויות להשמר והן על חומרות הראויות להשתקע – תורה הוא.
יתר על כן, אם האר"י הקדוש דיבר על המזון ועל הכלים שאנו משתמשים בהם, ברבות הדורות הרחיבו את חומרות הפסח אף על מחוזות אחרים, חלקם מעניינים וחלקם מוזרים. כך נוכל למצוא בפסח הקרוב תכשירי ניקוי חריפים ומסוכנים בכשרות מהודרת לחג, יחד עם תבניות אלומיניום ופלסטיק נצמד ללא חשש שרויה. כולנו גם מכירים את הנוהג, המבורך במידת מה, לבער כל אבק מן הבית, ולנקות אף את התריסים ואת המרזבים מכל חשש לכלוך מחומץ. כאמור לעיל, מנהג ישראל תורה, וכל הרוצה להתקדש – קדוש ייאמר לו. אולם, דומני שדווקא בעת בה אנו נתונים, עידן של משבר כלכלי וחברתי, יש לתור אחר חומרות חדשות, הגיוניות יותר, אם כי מחייבות לא פחות.
בעבר סקרנו כאן את הפולמוס על אודות מצות המכונה. הראינו כי היו מן הפוסקים האחרונים שנלחמו בחירוף נפש כנגד תעשיית המצות, הגם שמבחינה הלכתית צרופה חומרה זו לא היתה מבוססת די הצורך, ופעמים רבות החששות שנישאו בפי דבּריה היו משוללי יסוד. אולם, טיעון משמעותי אחד שנשאוהו כמה מגדולי החכמים רלוונטי ביותר לימינו. כך כתב מי שהיה ראשון המרעישים על מצות המכונה, הגאון הגדול ר' שלמה קלוגר מהעיר ברודי, בספרו האלף לך שלמה (השמטות סימן לב):
" אין זה מגדר היושר והמוסר להיות גוזל לעניים, אשר עיניהם נשואות לזה להיות מן העזר הזה עזר להם להוצאות הפסח המרובים לבני עמנו […] דעיניהם של עניים נשואות לזה להשתכר על פסח, וגם כמה בעלי בתים והבינונים, ומכל שכן ההדיוטים – אין נותנים מעות חטין הנהוג בישראל, ושרשו מדברי הראשונים. ולכך הם מקיימין בזה, במה דעל כל פנים נותנים להם להשתכר בעזרם במצות. לא כן אם גם זה יבטלו – הוי כמבטלים מצות צדקה ומעות חטין לפסח".
ר"ש קלוגר מקונן על כך שהמאפיות המקומיות איבדו את כוחן, לטובת התיעוש של מפעלי המצות. אחת הבעיות שמציאות זו הולידה היא משבר חברתי משמעותי. בעבר נהגו להעניק מעות חטים, כלומר הוצאות לכבוד הפסח, באמצעות גביית מיסי קהילה. ברבות השנים, כחלק מהשתנות המציאות החברתית בקהילות אירופה, כח המיסוי של הקהילות נחלש, וממילא נשחקה יוזמת קמחא דפסחא והפכה להיות תופעה פילנתרופית, בלתי מחייבת לכאורה. העניים מצאו דרך להתמודד עם הגזירה, באמצעות עבודה מאומצת בערב החג במאפיות המקומיות, שנזקקו לידיים עובדות רבות לטובת עמידה בלחץ של אפיית המצות לכל בני העיר. לאור הסכמים ג'נטלמניים בין בני העיר, המאפיות והעניים, נמכרו המצות במחיר גבוה ממחירם האמיתי, והרווחים הועברו, בחלקם הגדול, לעניים, לטובת פרנסת ערב החג.
היתרון העצום שהיה במודל זה הוא שהעניים לא קיבלו צדקה, כי אם התפרנסו בכבוד, וזכו לקבל תשלום על מאמציהם ועל זמנם. ר"ש קלוגר חושש חשש כבד שמא מציאות זו תשתנה אם וכאשר יימכרו המצות בצורה קולקטיבית, ממפעלים גדולים וממוכנים, המצויידים במכונות מתוחכמות ובעובדים מועטים.
המציאות החברתית בה אנו מצויים היום שונה למדי מזו של אירופה לפני מאה וחמשים שנה. אולם, גם כיום עומדת בפנינו ברירה קשה, באשר לשאלה האם בערב הפסח נדאג לכיסינו, אף אם ניתן קצת צדקה ומעות קמח לעניים, או שמא נעשה את המעשה הנכון, ונבער את החמץ מליבנו.
מדינת ישראל, כמו העולם כולו, ניצבת כיום בפני משבר כלכלי מהחמורים שידעה. הראשונים להפגע ממשבר זה הם הפועלים, העובדים למחייתם תמורת משכורות דלות, עובדים מלאכת כפיים קשה ומפרכת, ותלויים כמו אוויר לנשימה במתח הרווחים של מפעליהם.
בזמנים כאלה עומדת בפנינו הצרכנים הברירה האם לדאוג לפועלי סין, תורכיה וירדן, או שמא להציל את אחינו ממצוקה קיומית אמיתית. נאחוז בשיפולי גלימתו של ר"ש קלוגר, מנהיג תורני וחברתי, ונקרא בקול גדול שלא לקנות תוצרת שמחזקת את תעשיית חו"ל, לא לפרנס את עניי העולם, אלא רק את אחינו, עובדי מפעלי העופות, היקבים והתוצרת הישראלית כולה.
(צו תשסט)