הרב חגי לונדיןזכה הפיוט 'לְכָה דוֹדִי' של רבי שלמה אלקבץ, להתקבל על כל קהילות ישראל ולהיאמר עם כניסת השבת. בפיוט זה גנוזים רעיונות עמוקים, בשבועות הקרובים ננסה לעמוד על מעט מהם:
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה.
פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:
יחסי הקירבה בין הדוד-החתן לכלה, הינם משל למערכת היחסים שבין עם ישראל (ה'דוד') לבין השבת (ה'כלה'). בטבעו של עולם, טרם החתונה אין החתן והכלה מכירים היטב זה את זו, דבר המביא ל'קרירות' מסוימת ביחסים ביניהם. מה שאין כאן לאחר החתונה, בעת בה נעשים הם כגוף אחד. כעת, בערב ליל שבת, מתנער עם ישראל משגרת החולין ונקרא להתכונן ל'יום חתונתו וליום שמחת ליבו' (על פי שיר השירים ג, יא), ליום בו "נשפע שפע החיוני בכל הנבראים" (אור החיים בראשית ב', ב'), לזמן בו יתייחדו שניהם – הוא והשבת – יחדיו. אנו קוראים לישראל – "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה", ו – "פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה".
שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד.
הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד.
ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה:
"שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד" – שני צדדים קיימים בקדושת השבת. מחד גיסא, "שָׁמוֹר" – קדושה שלילית של אי-עשייה ותפקידה להרחיק את השפעת החול ומחשכיו. האפלה פוסקת ליום אחד והאדם קרוא לשמר את תכונת היום על ידי הימנעות פסיבית מל"ט מלאכות. מאידך גיסא, "זָכוֹר" – קדושה חיובית שתפקידה להמשיך שפע אור וחיים על ידי פעולותינו ("זָכוֹר" משורש ז.כ.ר – הפן הגברי במציאות, הפועל באופן אקטיבי). מעשי ידינו החיוביים, במצוות השבת ובהוספת עונגי השבת, מכינים כלים לתוספת קדושה. שני צדדים אלו נאמרו "בְּדִבּוּר אֶחָד" – עניינם אחד: שמיעת דבר ד'! "אחת דבר אלוהים שתיים זו שמעתי" (תהילים סב, ב).
"הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד" – קדושת שבת איננה קדושה רגילה אלא 'מיוחדת'. קיים חשש שמא יעלה בדעתנו כי קדושת השבת היא פועל יוצא של שאיפות מוסריות אנושיות: מנוחה סוציאלית, 'פסק זמן' רוחני וכד', על כן בא הפיוט להדגיש כי לא כך הוא. קדושת השבת מגיעה מן המיוחדות האלוהית שהיא למעלה מכל תוכן אנושי, נאצל ככל שיהיה. את ציווי השבת "הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד" – אותו 'ייחוד עליון', המאחד את המציאות בכללה בהרמוניה אחת ומייחד כל פרט למילוי תפקידו הראוי לו – והוא הוא מקור קדושת השבת.
"ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" – ישנם שני סוגי שלמות במציאות האלוהית. סוג אחד של שלמות הוא השלמות מצד הבורא כביכול, שלמות מוחלטת שלא שייך בה שום תוספת והתעלות, מפני שמצד הקב"ה הכל כבר מעולה, הכל באחדות שלמה וגמורה – "ד' אֶחָד". מאידך, ישנו גם סוג של שלמות כפי שהיא משתקפת מצד הברואים ("שְׁמוֹ" של הבורא הכוונה לגילויו, להופעה שלו במציאות על ידי ברואיו). שלמות המתבטאת בכך שהמציאות הברוּאה הולכת ומתעלה, הולכת ומשתכללת לאין סוף ומגלה כל העת את האחדות הגנוזה בה – "וּשְׁמוֹ אֶחָד" (על פי אורות הקודש ב, תקלב-תקלג). בשבת, שני סוגי השלמות הללו מתחברים יחדיו: מחד גיסא – יום שבת הוא היום בו הגיע העולם להשלמתו, "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו" (בראשית ב, ג), ומאידך גיסא – זהו יום ההשתלמות הרוחנית האיכותי ביותר של האדם.
"לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה" – בזכות שני סוגי שלמות אלה המופיעים ביום השבת, המציאות כולה מוצאת את המשמעות ואת הערך לקיומה. "לְשֵׁם" – הבריאה מגלה את המהות העצמית שלה (מגלה את 'שמה'). "וּלְתִפְאֶרֶת" – מגיעה לשיא של מיצוי ופריחה (כפארות העץ המתנשאים אל על, והמרכיבים את תפארת העץ). "וְלִתְהִלָּה" – והבריאה מתקדמת ומהללת את הבורא באופן אינסופי אף מעבר לגבולות העולם הזה, "מגודל אל גודל, מבהירות לבהירות ומוודאות לוודאות יותר עליונה" (עולת ראיה א, עמ' רא).
(תזריע מצורע תשעב)
