פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילןיהדות ודמוקרטיה-ד"ר משה הלינגר
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, המכון הישראלי לדמוקרטיה
בגיליונות האחרונים הצבענו על כוחם של הנביאים בהגבלת שלטונם של המלכים, וזאת דרך מאבקיהם עמם בסוגיות דתיות וחברתיות. למעשה, מדובר כאן בסוג של "הפרדת רשויות" בין רשות הקודש לבין רשות החול.
ראוי לציין כי תפיסה של הפרדה בין שתי הרשויות הללו, כפי שהתפתחה בעולם הנוצרי, זרה למסורת היהודית, וזאת עקב השילוב בין דת ומדינה בתפיסה היהודית לדורותיה. שילוב זה מתבטא מעל לכול בכך שהיהדות היא גם דת וגם לאום. כרטיס הכניסה לעם היהודי יכול להיות לאומי ביולוגי, אך גם יכול להיות גיור דתי. כל תפיסת ההפרדה בין דת למדינה צמחה בעולם המערבי על רקע של מורשת נוצרית שבה הייתה מלחמה בין כנסיה למלוכה בעולם הקתולי ותפיסה של צמצום מקום הדת בחיים הציבוריים בעולם הפרוטסטנטי.אין ספק כי המאבק בין קודש לחול בימי הביניים הושפע באופן עמוק מהמאבק בין מלכים לבין נביאים, לימים התגלגלה התפיסה הזו גם לתפיסת הפרדת הרשויות כשבית המשפט העליון תופס במידה רבה את מקומם של הנביאים בעולם היהודי ושל אנשי הדת בעולם הנוצרי.
אולם עלינו לזכור כי המאבק בין מלכים לבין נביאים, על פי המסורת היהודית, אינו מבטא מאבק להפרדה בין דת למדינה, להיפך: הנביאים חותרים לעצב את דמות המדינה לאור הערכים הדתיים.
ובכל זאת, עדיין יש כאן שני קטבים שונים, האחד: ארצי, והשני:שמיימי, הנמצאים במאבק זה מול זה.
באחד הניתוחים המרשימים ביותר בשנים האחרונות של המסורת הפוליטית היהודית לאורך הדורות, טוענת פרופ' אלה בלפר כי בבסיס הטקסטים היהודיים המכוננים כמו גם והפרשנויות השונות להם, מצוי המתח בין ארציות לשמיימיות. בלפר מנתחת באופן פנוראמי תקופות שונות והוגים וזרמים שונים לאור הציר הארצי-שמיימי, דהיינו, כיוונים המדגישים את היסוד הארציה, הפוליטי והמדיני שבזהות היהודית לעומת כיוונים המדגישים את היסוד השמיימי-הרוחני והדתי שבמסורת זו. מתח זה בין גישות והדגשים קיים כבר בתנ"ך עצמו ומגיע עד לזרמים ציוניים ואנטי ציוניים מודרניים (אלה בלפר, זהות כפולה-על המתח בין ארציות לרוחניות בעולם היהודי. רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשס"ד). מבחינה זו, מאבקם של הנביאים במלכים מבטא את הגבולות והתחומים שמציבים מייצגי הפן ה"שמיימי" על מייצגי הפן ה"ארצי". הגבלת השלטון ביהדות היא אפוא בבואה של הזהות היהודית המורכבת בין קודש לחול, רוחניות וגשמיות, דת ולאום.
לדעתה של בלפר, הרעיון הפוליטי המרכזי במסורת היהודית, רעיון הברית שבין עם ישראל לבין האל מבוסס על השילוב המורכב ומלא המתח שבין הא-לוהי לבין האנושי, בין השמים לבין הארץ:
" לפי אמות המידה של האמונה היהודית, הקב"ה הוא מקור החיות של ההוויה כולה ויסוד קיומו של האדם, שהוא 'צלם אלוהים'-ומכאן נובעת הכמיהה האנושית המתמדת למגע עם מקור החיות…כשם שהאדם זקוק לאלוהים לצורך קיומו, כן זקוק כביכול, האלוהים לאדם לצורך השתקפות קיומו. שני אלה 'צריכים' אפוא זה לזה למען שלמות קיומם. ועם כל זאת עלול מגע מוחלט ומאחד בין 'ארץ' ל'שמים' להרוס את ייחודן של המערכות השונות: במגעו של החומר עם אמת הרוח יש מצד אחד סכנה לבליעתו של החומר ולביטולו, ומצד אחר יש בו סכנה לחילולו של הקודש ולחילונו. קשר הברית מורכב אפוא מאחדות נכספת ומפירוד מתחייב.. האמונה בברית מכילה למעשה גם את האמונה בתלותם ההדדית של הכרוכים בברית זו בצד האמונה בתיחומם ובעצמיותם הנבדלת… בנקודה זו טמון רעיון הבחירה; עם ישראל מחויב לשמש עדות לטוטליות הקוסמים כפולת הפנים. עליו לממש את הברית השמימית-הארצית בעצם קיומו ובתוכני חייו. הוא נועד לשמש בקודש ולחייב את ההוויה האנושית כלפיו, אבל בה בעת עליו לגלם במלואו את האנושי-הראלי שבהווית היקום. הגיון הקיום היהודי הוא אפוא דו-ממדי, כאשר קודש וחול הם שני פניה של האחדות הטוטאלית של הקיום, והעדות אפוא היא עדות כפולה: עדות לנוכחותו של הא-לוהים בתוך הקיום האנושי, בלי לחללו, בלי לעבותו ובלי להפחית ממושג הנצח המטפיזי; וכן עדות להוויית חיים אנושית בלי שיהיה פיחות בממשותה הראלית של הוויה זו." (אלה בלפר, זהות כפולה, עמ'13-12).
(כי תשא תשעג)
