הפסח של היום זה לא הפסח של פעם

משהו התעמעם: החזרת הופכת לחסה, צום בכורות למיטיבי לכת פלוס, בלבד, אני לא מנקה את מסילות התריסים, הילדים שלי לא מנקים את העלים של העציצים כמו שעשינו כשאנחנו היינו קטנים

בערב פסח אבא שלי הולך לאפות מצות. בערב פסח ממש, כשרוב הבתים כבר שטופים בשטיפה אחרונה, ועורכים את השולחן, אבא שלי שצם צום בכורות הולך למערה הסודית שלו אי שם בלב מאה שערים וחוזר הביתה עם שלוש מצות שנאפו כמו ססמא שנלחשת. אני מעולם לא נכנסתי אל המערה, רק הבנים שלי זכו, כי הם בנים. זה לא מקום לבנות, גם לא כל כך מקום לילדים, זה מקום לגברים בלבד, הם נכנסים ויוצאים במהירות, להספיק את החבורע הבאה, ממלמלים לשם מצעס מצווה ולא מדברים שום מילה מעבר לזה.

ואז אבא שלי חוזר הביתה עם שלוש מצות ארוזות בקופסא דקה, כמו של פיצה. היינו צוחקים עם הילדים כשהיו קטנים- 'סבא הביא פיצה'. אחר כך אבא שלי, עדיין צם, טוחן שורש חזרת במגרדת יד. בשנים האחרונות הוא התרצה למגרדת חשמלית אבל היא מוציאה חצי מהכיף. לאחרונה השתתפתי באפיית מצות קהילתית מטעם איזושהיא עירייה. היה חמוד וקהילתי, ומי שרצה או רצתה הגיע. בלי הבדלי גיל, מין, מי שרצה נכנס ויצא ודיבר בפלאפון ונכנס ויצא. אני שומעת על עוד ועוד אנשים שאופים מצות גם בבית. אני בטוחה שמי שחשוב לו שומר על רמת כשרות מעולה. סך הכל, גם אבותינו שבצקם לא הספיק להחמיץ לא הכינו את המצות שלהם במאפיה מיוחדת ולא לבשו סינרי פלסטיק ולא מלמלו ביידיש. אבל יש משהו בלחץ הזה של פסח שעושה לי טוב. לוחץ על הכפתור הפנימי שכתוב עליו: "פסח".  עושה שיפט טוטאלי ומחליף את הדיסקט. 'אז שבוע שלם לא יהיה ביסלי, מה קרה?', אמא שלי שואלת. האמת, אני חושבת על הילדים שלנו, של הדור שלנו, שגדלים לביסלי, וופלים כשרים לפסח כמובן, והמבורגר בלחמניה, שנכון שהיא קצת מתפוררת אבל במראה היא נראית אותו דבר. זו שאלה עמוקה האם אופי של חג מתעצב מהלחץ, מההקפדות? מדיוקי דיוקים? או האם ההלכה בעצמיותה מספקת בשביל לייצר את מהות החג? לכאורה היא אמורה להספיק. אולי זה סתם הרגל שלי? רצון להתקבע, לשמור את הצורה הספציפית של החג הזה.

בפסח עניין האוכל נראה לי קריטי, לא רק בגלל ההלכה כמובן, אלא בגלל "הפרצוף" של החג. אין לפסח עוד סממן חוץ מהאוכל, אם ננטרל את האוכל ונעשה אותו זהה כמעט לחלוטין לאוכל חמץ, זה מטשטש בעיניי משהו בתחושה.

משהו באש שאני גדלתי עליה מתעמעם, החזרת הופכת לחסה, צום בכורות למיטיבי לכת פלוס, בלבד, אני לא מנקה את מסילות התריסים, הילדים שלי לא מנקים את העלים של העציצים כמו שעשינו כשאנחנו היינו קטנים (עם חלב, ידעתם שעלים גדולים של פיקוס מנקים עם צמר גפן טבול בחלב? ככה הם נשארים ירוקים ויפים, אחר כך צריך לנגב אותם בעדינות כדי שלא יישארו סימני שביל החלב. עלה- עלה). אני חייבת להגיד שזה בונוס עצום. ימי הניקיונות לא קשים במיוחד, ימי הפסח רגועים, הארוחות מלאות יותר, מגוונות יותר וביננו טעימות יותר, אבל משהו באש, מתעמעם.

באופן כללי אני מרגישה בשנים האחרונות שהדברים משתנים, עמדות, תפיסות והנהגות שפעם היו קריטיות ולא יכלת לראות את עצמך יהודי, או יהודיה בלעדיהן, נהיים פחות חשובים, כל אחד ואחת שמזדהה עם התחושה הזו יכול לתת לעצמו דוגמא. זה נכון, הכל רך יותר, על הרצף יותר, זה נותן מקום לכולם, כבר לא צריך להחליט עד הסוף איפה אתה נמצא ולקיים אותו עד חורמה, אפשר לקיים את עיקרי הדברים, את עיקרי הדינים, בלי הרבה תוספות, בלי הרבה חרדות, בלי הרבה לחץ מסביב, בלי הרבה חווית ויתור, לבנות זהות מורכבת יותר, חדה פחות, לא כל דבר בה צריך לעמוד בקונפליקטים וניגודים ובעיטות והחלטות הרות גורל. זה נעים ונוח ועוטף ומחבר, אבל משהו באש, מתעמעם.

(פסח תשפ"ג)