ד"ר פנינה נויבירטפרשת קדושים פותחת בציווי האלמותי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם." לפי המדרש (ויקרא רבה, כ"ד, ה') פרשה זו נקראה במעמד הקהל מאחר שהיא מקפלת בחובה רוב גופי תורה, ומפני שעשרת הדברות כלולים בתוכה, ואכן המדרש מוצא רמז לכל אחד מצוויי עשרת הדברות בפרשתנו: " אנכי ה' אלהיך וכתיב הכא אני ה' אלהיכם; לא יהיה לך וכתיב הכא ואלהי מסכה לא תעשו לכם; לא תשא וכתיב הכא ולא תשבעו בשמי; זכור את יום השבת וכתיב הכא את שבתתי תשמורו; כבד את אביך ואת אמך וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו; לא תרצח וכתיב הכא לא תעמוד על דם רעך; לא תנאף וכתיב הכא מות יומת הנואף והנואפת; לא תגנוב וכתיב הכא לא תגנובו; לא תענה וכתיב הכא לא תלך רכיל; לא תחמוד וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך".
עם זאת, עיון מדוקדק בעשרת הדברות שבפרשות יתרו וואתחנן ובפרשתנו מגלה כי סדר חמשת הדברות הראשונים נהפך בפרשת קדושים. כידוע, בעשרת הדברות הדיבר הראשון מתייחס לאמונה בא-ל אחד, הדיבר השני אוסר על עבודה זרה, הדיבר השלישי אוסר נשיאת שם ה' לשוא, הדיבר הרביעי מצוה על זכירת (או שמירת) השבת והדיבר החמישי מורה על כיבוד האב והאם. הסדר בפרשת קדושים הפוך. ראשית אנו מצווים על מורא אם ואב (ויקרא י"ט, ג'): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ"; אח"כ על שמירת השבת (שם): "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ"; אח"כ על אמונה בא-ל אחד (שם) – "אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם" ואח"כ על איסור עבודת אלילים (שם, פס' ד'): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם " ולבסוף על איסור נשיאת שם ה' לשוא (י"ב): "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר ".
השם משמואל תוהה על פשר סטיית הכתוב מסדר הציווי המקורי, ובלשונו (ויקרא, פרשת קדושים): "ויש להתבונן מדוע בעשרת הדברות נאמר לא יהי' לך קודם שבת, ושבת קודם לכיבוד אב ואם, ובכאן אחר מאמר קדושים תהיו שהוא כנגד אנכי נאמרה יראת אב ואם, ואח"כ שבת, ואח"כ אל תפנו וגו'?".
השם משמואל מספק ביאור נפלא בשם מורו זקנו האדמו"ר מקאצק. פרשות יתרו וואתחנן מתארות מעמד של השפעת שפע אלקי מלמעלה כלפי מטה. עשרת הדברות עיקרם משיכת קדושה מעולמות עליונים לעולמות תחתונים, לכן הדיברות הראשונים עוסקים במחשבה הנשגבת (אמונה בא-ל אחד, איסור עבודה זרה, איסור נשיאת שם ה'), ובהדרגה נמשכים אל עולם המעשה. תחילה בשמירת הקודש (שמירת שבת) ולאחר מן בחיבור אל ההוויה – כיבוד האב וכיבוד האם. פרשת קדושים עוסקת בפעולה הפוכה. התורה מצווה עלינו "קדושים תהיו", בני האנוש מצווים להתעורר מעולם המעשה כלפי עולמות עליונים. כולנו מצווים להיות קדושים, לשאוף אל הנשגב: "לכאורה יפלא איך שייך לומר לכל עדת בני ישראל שיהיו קדושים? … ונראה דהפירוש הוא דכל אחד ואחד לפי מה שהוא מצוה עליו שיפרש ויבדל ממה שהוא עומד בו. ובאמת כי הקדושה שלפשוטי העם לא נחשבת לאנשי המעלה מאומה כמובן, ומ"מ לאיש כזה שהוא מבדיל עצמו מהחומריות שנחשבת אצלו לחומריות היא אצלו קדושה". התעוררות השטח כלפי האלקים הדרגתית. היא מתחילה מהבדלות מהחומר ומקידוש המעשים ונמשכת לקידוש המחשבות. לאור זאת מבואר סדר הציוויים שבפרשתנו: "שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, וזה כיבוד ויראת אב ואם שהיא חמורה שבחמורות היא קדושה במעשים, ושבת היא קדושה במוח, וע"כ כאן דסמוכה לקדושים נאמרה יראת אב ואם מקודם, שבראשונה צריך אדם להתקדש במעשיו ואח"כ לעלות במעלות הרמות להתקדש במוח". תהליך ההתקדשות שבפרשתנו תחילתו בעולם המעשה וסופו בעולם המחשבה. אנו מתחילים במורא אם ואב, זוהי עבודה מעשית אליה יכול להתחבר כל אדם ואדם, היא נוגעת להוויית חיינו היום יומית. משם עוברים לשמירת השבת, קידוש הזמן, פרישה מהוויית החול, ומשם אנו עוברים לאמונה בא-ל אחד ולאיסור עבודה זרה – קדושת המחשבות.
פרשתנו מפיחה רוח חיה במעמד הר סיני. הציוויים שבפרשתנו הופכים את עשרת הדברות לדרך חיים. בהדרגה אנו מגששים דרכנו לקראת הקב"ה, איש איש כפי מדרגתו, אנו לומדים להתנתק מהחומר, לקדש את הוויית חיינו, לקדש את המעשים ואף את המחשבות. לאחר שיצאנו ממצרים, קיבלנו תורה וטעמנו טעמה של חירות אמיתית, אנו מגלים את כוחנו להתקדש מצד עצמנו, אנו מצליחים לעמוד בציווי הפלאי "קדושים תהיו".
(קדושים תשעד)
